יהיה ממש נחמד אם אנשים יתרמו מהידע שלהם (או של אחרים - התורה שייכת לכ-ו-ו-ו-ל-ם) בפורום הזה - זה יכול להיות משהו שקשור לפרשת-שבוע, חג שמתקרב או סתם משהו נחמד שהוא רוצה לשתף את כולם בו. רצוי דברים שקשורים לזמן הנוכחי (למשל - ראש חודש, צום, וכדו').
הפורום הזה תלוי בכם - הוא יכול להיות אוסף של שאלות ותגובות והוא יכול גם להוות מקור מידע דינמי ומתחדש (שיגרור מן הסתם גל נוסף וארוך יותר של תגובות
).ומכיוון שהעליתי את הרעיון אני אתחיל את השרשור הזה ואדבר על ספירת העומר - למעשה הספירה נמשכת מפסח עד שבועות.
המקור מהתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, ט"ו).
בזמן שבית המקדש היה עומד על תילו, נערך בליל ט"ז ניסן - שעה שהיהודים בגלויות חוגגים את הסדר השני - מעמד חשוב, הלא הוא קצירת העומר. זוהי מצות-עשה בפרשת "אמור": "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". בארץ ישראל הייתה השעורה מתחילה להבשיל בחודש ניסן.
אולם איש לא היה רשאי להתחיל בקציר התבואה, עד שבית הדין בירושלים. יחד עם טובי העיר, היו פותחים את הקציר בטקס חגיגי. בליל ט"ז ניסן היה בית הדין יורד לשדה שמאחורי העיר, כשהוא מלווה על ידי חשובי האזרחים עם מגלי יד בידיהם וקוצרים את העומר בשמחה רבה ובטקס גדול (העומר הוא מידה, עשירית האיפה, שהיא מידה למדידת כמויות של תבואה (כשני ליטרים)). גרעיני התבואה שנתקבלו מן הקציר היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם. לשם כך היו שוטחים אותם באילפסים גדולים ומיבשים אותם באש, עד שנהיו יבשים לגמרי. לאחר מכן היו טוחנים אותם ברחיים ואת הקמח היו מנפים בכברה שלוש עשרה פעמים, עד שהקמח יצא מנוקה וטהור לגמרי ואפילו פסולת כלשהי לא נמצאה בה.
מכמות הקמח שנתקבל, היו לוקחים כמות של "עומר" אחד והקריבו אותו על גבי המזבח, לאחר שהכהן הניף את העומר, תנופה לפני ה’. הנפה זו נעשתה בצורה כזו, שהכהן היה מניע בידו את העומר לכל הכיוונים וכן גם למעלה ולמטה, כמו שאנחנו מנענעים את הלולב בחג הסוכות. עצם הקרבת העומר היה בה משום תפילה והודיה לה’, על תבואת השדה וכמו כן היא באה להפגין כי ה’ הוא בעל הבית בעולם כולו. לאחר הקרבת העומר, הותר כבר לכל היהודים לאכול מהתבואה החדשה שקצרו מן השדות.
בפרשת "אמור" נאמר להלן (כפי שצוטט לעיל) כי ה’ ציוה אותנו לספור שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה יום מהיום שבו הביאו את העומר ועד יום החמישים שהוא חג השבועות.
למרות שאת העומר היו מקריבים רק "בפני הבית". כלומר רק בזמן שבית המקדש היה קיים ובימינו אין מצוות הקרבת העומר בתוקף, בכל זאת מצות ספירת העומר קיימת בכל המקומות ובכל הזמנים. משום כך אנו מתחילים בספירת העומר בליל השני של פסח ומקדימים לכך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר". וכך אנחנו ממשיכים לספור כל ערב עם ברכה, עד שמגיעים לחג השבועות.
כמו לגבי כל מצוות עשה שהזמן גרמא (הכוונה למצוות הנעשות בזמן מסוים בשנה ולא תדיר - חנוכה מהווה יוצא דופן, אגב), כן גם במצוות ספירת העומר, נשים פטורות ממנה. אולם אם הן רוצות, הרשות בידיהן לספור. ואכן יש נשים רבות הסופרות את העומר כמו גברים.
סדר הספירה היא כזו, מיד אחר הברכה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר" ולמחרת : "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. משגמרנו שבעה ימים, אנו אומרים : "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר". וכך הלאה, אנו מציינים את הימים ואת השבועות, עד שמגיעים ליום האחרון, שהוא "תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר". מיד אחרי ספירת-העומר, אנו מעלים זכר בית המקדש ואומרים : "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". והואיל וספירת העומר מזכירה לנו את חורבן בית המקדש וכן בגלל סיבות אחרות, אין אנו מברכים ברכת שהחיינו בעת ספירת העומר.
אני מזמין את הבא בתור להסביר על מנהגי האבלות בתקופה זו....
