29 replies to this topic

[dune]

שלום רב לכל כותבי וקוראי הפורום,

הפורום הזה משמש במה קטנה עליה אנו מפרסמים שירה, פרוזה וגם כמה דברים שאינם ניתנים להגדרה. רובנו שואפים לשפר כתיבתנו וצמאים לתגובות/ ביקורת בונה/ הצעות לפיתוח וכד'.
בשרשור זה יפורסמו יצירות שמדגימות היטב עקרון כלשהו בכתיבה. הרעיון הוא לתת דוגמה ולהבהיר את משמעותו של אותו עיקרון. באופן כללי נשתדל לקחת יצירות שפורסמו לאחרונה אך אין אנו יכולים להתחייב על כך כיוון שאין עקביות ברמת החומר המפורסם בפורום. התקווה היא שבדרך זו נרכוש כולנו כלים חשובים לפיתוח ושיפור טכניקת הכתיבה שלנו.
היצירות שיפורסמו כאן אינן בהכרח היצירות הטובות ביותר אך אנו ננסה לבחור ביצירה שיש בה ערך ספרותי ונושאת עניין עבור הקוראים.
כמו- כן יודגש כי הפרסום בשרשור זה יבוצע פעם בשבוע בערך על מנת לאפשר זמן לדיון ביצירה ובאמצעים שהיא מדגימה. לדעתי האישית, הדיון ביצירה ובכלים הבאים לידי שימוש בה הוא החלק החשוב בלמידה ולכן אשמח אם גם אורחים יראו לנכון להביע דברי חכמה.


יצירה ראשונה: תמרורים

סלחי לי על שאני
מחבב אותך מעבר למותר.
זה עניין של פרספקטיבה
זה משהו בתאורה
זה לא אני, זו את
יותר מכך,
זה בטח לא אנחנו

סלחי לי
אם אני לא יכול שלא לנעוץ מבט
זה בטח לא אני
זו את.


היצירה מדגימה פשטות. העברת מסר ברור ללא מטאפורות ודימויים, ללא התחכמויות ובמעט מאוד מלל. בשרשור של היצירה קיים ניתוח שערכתי בזמנו של היצירה ונראה לי כי מתוכו ניתן להבין את מהות הפשטות.



לסיום:
אם יש לכם הצעות לפרסום יצירה מסויימת שלדעתכם מדגימה (היטב) משהו - אנא שלחו לצוות ההנהלה קישור ליצירה בה"פ. לצד הקישור נשמח גם לקבל פרטים נוספים כמו- דעתכם על הטכניקה של היצירה, איך זה בא לידי ביטוי ואיפה וכד'.

[dune]

תשע- אם הבנתי נכון את אומרת שפשטות יכולה, בין השאר, להיות מושגת דרך איפוק? לא לנסות להמחיש את עוצמות הרגש או את הסערות הפנימיות דרך הצגתן אלא דוקא דרך היעדרן מן הטקסט. תקני אותי אם אני טועה, כמובן.
את גם אומרת שהתוצאה היא "שלווה ורכה" שזה נכון לגבי השיר המוצג כאן, אך מה לגבי שירים אחרים או טקסטים בכלל? האם דרך פשטות ואיפוק ניתן, בכל- זאת, להעביר משהו "פרוע ומוגזם" אם זוהי המטרה? כי אם לא, אזי הפשטות עשויה להיות אמצעי המגביל אותנו באופן מסויים. לא ברור לי אם לכך כיוונת, האם התוצאה ה"שלווה ורכה" היא רצויה תמיד או רק במקרה זה.

[dune]

בדיוק דיברתי על העניין הזה לאחרונה בשיחה כלשהיא, העניין של התאמת טכניקת הכתיבה למסר שהכותב רוצה להעביר= התאמה בין צורה לתוכן. זה מאוד מעניין אותי ונראה לי כי לכך את מכוונת כשאת אומרת כי הכותב צריך להתאים אפקט לתוצאה בה הוא מעוניין. נראה לי כי זוהי ליבת השרשור. הרי המטרה כאן היא להדגים טכניקות (צורה) ולבדוק איך הן תורמות למסר (תוכן).
דרך אגב, סערות גדולות סותרות פשטות אך לעיתים דוקא הפשטות, מתוך הניגוד, מצליחה להמחיש לקורא את עוצמת הרגש.

[dune]

היום ברצוני להתעכב על אלמנט קשה מאוד לביצוע: תימצות.
היצירה שבחרתי לצורך הצגת הנושא שייכת ליוצר שכמעט ואינו פעיל כבר בפורום (לצערי הרב) ומפרסם לעיתים רחוקות. עם זאת כמעט כל יצירותיו מפגינות את העיקרון הנ"ל.

מכשירי חשמל - קוואזר

נכנס לביתי בשביל לגלות במכשירי החשמל,
שבהעדרי
איש לא ביקש אותי,
אני לא ביקשתי איש
ושיש בכך שיווי משקל.


חמש שורות מעבירות תחושה של בדידות בעולם מנוכר. הטכנולוגיה מבודדת את הדובר בשתי דרכים- מרחיקה אותו מן הסביבה ומרחיקה את הסביבה ממנו. הדובר מוצא בכך שיווי משקל, בצדק. ברור לו כי בדידות היא תוצאה של התרחקות הדדית.
השורה הראשונה, הארוכה והמפורטת- מאוזנת על-ידי השורה השניה המכילה רק מילה אחת שתוכנה היעדרות, חוסר. אותה היעדרות היא שנוכחת במכשירי החשמל והיא שנוכחת בחוסר הבקשה של החברה בדובר ובחוסר הבקשה של הדובר בחברה.
דומה שהדובר מבין את ההיגיון של מצבו, הוא שוקל את הבדידות ומוצא אותה מאוזנת. הוא אינו מקונן או מתאבל, הוא אינו מתלונן אלא מנסה להתרגל. כאילו לא תמיד היה כך המצב. כאילו הוא עדיין מופתע מן ההיעדרות שבביתו. עם כל כניסה לביתו הוא מגלה מחדש את החוסר במשהו, את ההיעדרות של אנושיות במכשירי החשמל שלו. קול במשיבון הטלפוני, תגובה במייל האלקטרוני או ה"פ בפורום וירטואלי... הטכנולוגיה הדוממת מעידה על בדידותו של האדם בעולם רווי אפשרויות תקשורת.

חמש שורות. תחושה עמוקה של ניכור בעולם טכנולוגי, בדידות אנושית (אולי לאחר פרידה?) שאין לה סוף. חמש שורות. רובן קצרות.


ולענייננו:
איך התמציתיות הזו משפיעה על האופן שבו המסר עובר? איך קוצר היריעה משפיע על עוצמת התחושה שהקורא מקבל בקריאה?

(הכוונה היא לפתח דיון ולכן אשמח לשמוע דעות מכל הקוראים)

[מרסו]

אני מוצא לנכון לשבח את ההחלטה להאיר מחדש יצירות בפורום באופן ביקורתי יותר. הבחירה לעשות זאת על ידי הדגשת מוטיבים מעניינת לקריאה.

לעת עתה, ברוב חוצפתי, אני בוחר להיות רק קורא בשרשור הזה. בין השאר מפני שהיצירות שאוזכרו כבר בוקרו בעבר על ידי.

[dune]

אין זו חוצפה, זוהי זכותך המלאה. פורום זה נועד לקריאה לא פחות מאשר לכתיבה.

[viki]

על מנת להעביר מסר במעט מלל, על הדברים להיות חדים וממוקדים. הדבר בא לידי ביטוי ברבות מיצירותיו של קוואזר.אותו תמצות שהזכרת בא לידי ביטוי גם ביצירה שפוסמה לאחרונה ע"י ספיידרמן - ליל שימורים.
באופן כללי אני חושבת שלתמצות יש יתרונות וחסרונות. היתרונות הבולטים לדעתי - הדבר מקנה לכל מילה המון משקל ומשמעות. דברים פחות "הולכים לאיבוד" בין משפטים רבים ושלל רעיונות. כמו כן, הסיכוי לשעמם את הקורא במצב כזה קטן יחסית. מבחינת חסרונות - לטעמי לרובנו יותר קשה לכתוב כך משום שהכתיבה צריכה להיות ממוקדת ושקולה מאוד. הסכנה שהמסר יתפספס, לא יובן. לחילופין, במעט המלל שקיים עשוי להיווצר עומס ולכן צריך לשקול היטב את הדברים.

[dune]

אכן, אמרתי בתחילת דבריי כי זהו אלמנט קשה לביצוע. באופן אישי, מאוד קשה לי ליישם אותו ואני חווה מאבק מתמיד בבואי לערוך יצירות. מה שחשוב בעיני הוא שהמסר יהיה ברור. לצורך זה אעדיף בדרך כלל לתמצת ולא להעמיס ב"הסברים". נכון שכל מילה צריכה אז להישקל בקפידה אך זאת אני עושה בלאו הכי. נראה לי כי עדיף לעבוד עוד קצת על יצירה ולשקול מילותיה מאשר לגבב מילים שבאות בקלות יתירה (לא תמיד הולך לי אבל לפחות אני מנסה).

[dune]

שבת שלום לכולם,
ברצוני להתמקד הפעם בשני סגנונות כתיבה עיקריים המנוגדים אחד לשני. על מנת להציג אותם בחרתי בשתי יצירות שאינן דומות כלל אחת לשניה. היצירה הראשונה ריאליסטית, מציאותית, מפוכחת. יש בה שעשוע והיא נכתבת מתוך חיוך. היצירה השניה סוריאליסטית מאוד, מציגה תמונה לא מציאותית המשלבת פנטזיה ומציאות בערבוביה נהדרת.

מציאות:
חיים פעם אחת - הבולבוס המרקד

חום גופך מפעפע
בחורף הקר הזה
תחת לבגדים
דיפוזיה של אהבה

והרי מומחה גדול אני
בשיגור רגעים יפים
אל הטימיון
לכן סיימתי בנפיחה

מתחת לאותו הפוך

דמיון:
קטנה - תשע

שפתה התחתונה פצועה, שכן היא מרבה לנשוך אותה מתוך קוצר רוח. חרדתה נוגעת ללבי. אני יודעת איך זה להיות מאוד קטנה. אני מנסה להרגיע אותה מהתרוצצותה הנרגשת, אך היא מסרבת להניח לנושא, ופוסעת הלוך ושוב לאורך אצבעי. אני משתדלת לכוון את אנחותיי רחוק ממנה, כדי שלא תמעד ותיפול ממני. מדי פעם היא מנופפת בזרועותיה ומצייצת בקולה המבוהל. "טלפון אחד, מה הסיפור? טלפון אחד!". אני מהנהנת בהבנה. מה אפשר לומר.
"רוצה קפה?" אני שואלת, והיא מביטה בי בחוסר נחת. אני יודעת שהיא חושבת על זה מעט, כי אני כבר מכירה אותה די טוב, אבל לבסוף היא פוטרת אותי בתנועת יד זעירה, וממשיכה לדגדג אותי בהליכתה הנמרצת על קצה האצבע שלי. אחרי זמן קצר אני דוחקת בה לעבור ליד השניה, ובזו שהתפנתה אני מדליקה את הקומקום ומרתיחה מים. בינתיים אני מוצאת עט ומתחילה לפתור את התשבץ היומי. היא מתייאשת ממני וגולשת אל השולחן. "מה זה חיית פרא, שלוש אותיות, עם א' באמצע?" אני מבררת. היא מגרדת את ראשה הקטן ומציעה "זאב?". אבל מיד היא כועסת על ששיתפה פעולה וגוערת בי שזה בכלל לא מה שחשוב כרגע, שאני מתעסקת בזוטות. "זוטות זו מילה טובה", אני מודה לה, וממלאה את המשבצות המתאימות בעיתון. "מתאים בדיוק".
אנחנו שותקות.
"את חושבת שהוא יתקשר?", היא שואלת אותי.
אני מניחה את העט ומביטה לה ישר בעיניים.
"את האמת? את יודעת שלא קרה לו כלום. הוא לא מתקשר, פשוט, כי הוא מהגברים האלה". היא רוצה להתווכח, אבל אני ממהרת לומר "יש כאלה בכל מין, את יודעת. גם... אצלכם", אני מוסיפה במעורפל.
היא נראית מאוכזבת, ונושכת את שפתיה בכוח. המחווה המתוקה הזו גורמת לי לרחם עליה במיוחד. אני מוזגת לה קפה בפקק של בקבוק ישן, ומניחה לידה פירורי עוגיה. "לטבול לך?" אני שואלת. היא מהנהנת, ואני מדביקה את אחד הפירורים אל אצבעי ומנערת אותו אל תוך הקפה. "בבקשה", אני מגישה לה אותו, והיא מכרסמת בבצק הלח והמתוק בעצב.
"זה קרה לך פעם?", היא שואלת. אני מנגבת לה בעדינות את השוקולד מעל השפה, ומושכת בכתף אחת.
"הוא היה נחמד?", היא ממשיכה. "הוא היה נחמד, נכון? רואים עלייך".
"כן. הוא היה דווקא בסדר".
נראה שהוקל לה מעט. היא מושכת לי בשרוול, ואז מטפסת עליי בזריזות עד שהיא מתיישבת ליד אוזני, ומתחככת לי בשיער.
"אנחנו חברות הכי טובות, נכון?"
אני מסכימה בזהירות, כדי לא להפריע לשיווי המשקל שלה.
"אז תודה שאת מנחמת אותי", היא מחייכת בכאב, ומגלגלת קווצה משיערי בידיה הפצפונות.
אני מחייכת גם.
"זה בסדר", אני מרגיעה אותה, ומועכת באכזבה את אצבעות ידיי.
"אני יודעת איך זה להיות מאוד קטנה".

אין בכוונתי להשוות בין הקטעים. הכוונה היא להראות כיצד ניתן להשתמש בהסתכלויות שונות על המציאות לצורך עיצוב הכתיבה שלנו.
ביצירה הראשונה הכתיבה היא סביב חויה מציאותית ומוכרת - יומיומית ממש. ביצירה השניה ישנה חויה שמתוארת כדיאלוג שיגרתי אך הקורא מבין מיד כי אחת המשתתפות בדיאלוג אינה מציאותית אלא יצירת דמיון. הדיאלוג כולו הוא פנטסטי ואינו יכול לפיכך להיות חלק מן המציאות הריאלית של הכותב ו/או הקורא.
הקטע הראשון מתבסס על היכרות של הקורא עם סיטואציות דומות כדי לעורר סימפתיה ושעשוע אצל הקורא. הקטע השני מתבסס על תחושת חוסר מציאותיות כדי לתאר בחופשיות יתירה מצוקה נפשית מציאותית מאוד.

לרוב הכותבים קל להתבסס על חויות אמיתיות לשם כתיבה. העיבוד של חויה אמיתית והפיכתה לבדיונית היא הספרות במיטבה. היכולת לעשות זאת... ובכן, זו טכניקה שיש לעבוד עליה רבות. פרוזה נזקקת למקורות מידע והשראה רבים. בפרוזה ניתן, לדעתי, להשתעשע רבות בהבדלים שבין מציאות לבדיון והמרחק שביניהם. בשירה המרחק הוא קטן עד לא קיים. הסיבה לכך היא ששירה נזקקת בדרך-כלל למטאפורות ודימויים שהם בפני עצמם חורגים מן הריאליזם במקצת (ולעיתים יותר מקצת). בשל כך, מפתיע במיוחד למצוא שיר שכל כולו מציאות ופיכחון כגון השיר המוצג כאן למעלה. אוסיף ואומר שזהו סגנונו המאוד מיוחד של הבולבוס ואין רבים כמותו. העובדה שהוא משעשע אותנו הקוראים - זהו כבר הבונוס.

אשמח לשמוע דעות קוראים וכותבים לגבי מציאות ובדיון - המרחק ביניהן, הופעתן בכתיבה, חויות כתיבה רלוונטיות וכן הלאה. אם יש לכם דעה לגבי הערך או התרומה של שילוב ריאליזם ו/או פנטזיה בכתיבה - זה המקום להביע אותה.

[קוואזר]

כיף לחזור לפורום ולגלות פינות חמד כמו השרשור הזה שעושה שירות טוב לקוראים ולכותבים. dune, כל הכבוד על היוזמה ותודה שבחרת להתייחס לשיר שלי. היה לי מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבת.

[dune]

תודה על המילים החמות קוואזר. אולי עכשיו תבוא לבקר לעיתים קרובות יותר, על הדרך אתה תמיד מוזמן להיכנס ולהביע דעתך על הנאמר בשרשור הזה...

[dune]

שלום לכולם. צר לי על ההיעלמות אבל היו אילוצים אקדמיים שגזלו את זמני.

היום ברצוני להציג דוגמה נהדרת למטאפורה. מטאפורה היא ביטוי לשוני שבו אנו לוקחים תכונות של דבר אחד ומעבירים אותו לדבר אחר. מטאפורה יכולה להיות במילה או שורה ויכולה, כמו בדוגמה שלפנינו, לכסות את השיר כולו.

ליצן קפיצי של מרסו:

כמה זמן אפשר להמתין כך
מתוח על אדני הזינוק
מכווץ בקופסא
במארב?

כמה זמן אפשר להחזיק כך את עצמך
לא להגיב לכל מיני הסחות וניסיונות הצצה פנימה
מבלי לפתוח באמת
מבלי לשאת בתוצאות
מבלי לשאת באחריות?

כמה זמן להמתין כך לטרף
הפנימי
להרגיע אותו ולרסנו
לקוות שיירדם
ולא יזנק החוצה?

כמה זמן לפקח עליו
שלא יחפור בכפית את דרכו החוצה מהצינוק,
לבדוק שערמות חול לא הוחבאו בחפצים?

וככל שעובר הזמן
עיניו טרוטות
אך הארס מזדקק בהן.

אולי לדבר אליו בהגיון? עם הליצן השדוני?
להזכיר לו כמה קשה היה להחזירו פנימה
כשהיה פתוח בסליליותו בחוץ
נאנח ודומם
תקוע
ללא יכולת לאסוף את עצמו חזרה
אחרי שנעלמו כבר כל אדוות-הקפיצה?
להזכיר שהיה מונח מוזנח בין כל הצעצועים
הפתעה גלויה ולא נחשקת
מתחננת לעזרה?

אין טעם
השד מוכן לקפיצה.
-------------

המטאפורה פה די רחבה ומתייחסת לליצן הקפיצי על כל תכונותיו הידועות (כולל הקופסה שממנה הוא מגיח). תכונותיו של הליצן הקפיצי מתוארות היטב על בסיס ההבנה המשותפת לדובר ולקורא כי אין המדובר בליצן קפיצי אלא ביצר האנושי, יצרו של הדובר או שמא רגשותיו ממש.
הרעיון הוא לתאר את הרגש והיצר מבלי לגעת בהם ממש וכך ניתן לבטא גם דברים פרטיים יותר, כאלה שהדובר חושש לחשוף או להתמודד עימם ישירות.

מטאפורה נפוצה מאוד בשירה. גם בשפה המדוברת ניתן למצוא לא מעט מטאפורות אך הן בדרך-כלל שחוקות משימוש ועל כן לא נתפסות כבר כמטאפורות. החידוש של מטאפורה יצירתית (כמו בדוגמא שלעיל) יכול לגרום לנו לרענן את דרך המחשבה שלנו על דברים שונים בחיינו. מעבר לכך, זהו כלי ביטוי רב עוצמה הממחיש בצורה בהירה ומדוייקת את הוייתם של רגשות מבלי להזכיר אותם במילה.
בעיני זוהי טכניקה שימושית ביותר ויחסית קלה ליישום. לא תמיד קל ליצור מטאפורה מקורית ומרעננת אבל תמיד כיף לנסות.

[מרסו]

תודה על הניתוח המושקע.

דווקא מפני שמטפורות הן אמצעי שכיח מאוד בשירה, לעניות דעתי צריך להקפיד ולהיות מחושבים בשימוש בהן. על כן יש צורך להכריע הכרעות שונות לגבי מטפורה אפשרית שחשקה מחשבתנו להשתמש בה. דוגמאות להתלבטויות שאני נוטה לשקול: עד כמה להרבות ולהשתמש בהן בשיר מסוים, האם זו תהיה מטפורה פתוחה או סגורה, האם למשוך אותה לאורך חלק מהשיר או כולו, האם לקשרה לדימויים או רכיבים אחרים, להחליט האם השימוש במטפורה מסוימת הכרחי במכלול השיר, האם המטפורה לא שכיחה מידי מכדי שיהיה ניתן להשתמש בה, עולם התוכן אשר אליו יהיה לה זיקה וכו'.