מעבר לתוכן


תמונה

אז מה היה לנו..., שרשור במעגל השנה


  • Please log in to reply
76 replies to this topic

#16 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 25/05/2004 - 16:39

שבועות- חג מתן תורה!!!


מאת עו''ד אביעד הכהן ובאו כולם בברית יחד:




למרות שאין לכך אזכור מפורש בכתובים, חג השבועות נתקדש במסורת ישראל, מימים ימימה, כחג מתן תורה. רבבות אנשים, נערים וזקנים, גברים ונשים, ישראלים ובני הגולה, בכל רחבי העולם היהודי (מהם כאלה שבקושי פותחים ספר במהלך השנה....) , ניעורים בליל החג כל הלילה, כדי לבטא את מחויבותם לערך של לימוד התורה. בבוקר, עם הנץ החמה, נוהרים הם בהמוניהם אל הכותל המערבי, נרגשים ושמחים (מי שחווה חוויה זאת עשוי לטעום שמינית שבשמינית מהתחושה שליוותה את מעמד הר סיני) או אל אחד מבתי הכנסת לתפילת שחרית כ"ותיקין". כשעיניהם אדומות, ראשם מיטלטל בין עֵרות לשינה, שומעים הם את סיפורה המופלא של רות המואביה, אמה של מלכות בית דוד, את חרוזי ה"אקדמות" הארמיים, וחוזרים לבתיהם מלאי גאווה. הם חלק מאותה מסכת מופלאה של תלמוד תורה, שחוליותיה מתחברות זו לזו בשלשלת ארוכה בת דורות.

אכן, באותה שעה ממש, שבה מתרחש מחזה מרנין זה, מתהפכים מאות אלפי יהודים אחרים על משכבם. חלקם, לא טעם מעולם טעמה של תורה, חלקם האחר אינו חש שהיא רלבנטית לחייו, ומעדיף להותיר אותה, אם בכלל, ל"הם", לדתיים. כשהם נפגשים עם התורה, במקרה הטוב, הם נכשלים בלשונם, מגמגמים, נבוכים. ובוודאי שאינם מבינים מה לדור ההיי-טק ולווייני החלל עם השור והבור, פרה האדומה, עבודה זרה ועיר הנידחת.

מציאות זו ממחישה היטב את המצב האנומלי שבו מיטלטלת ספינת התורה בדורנו. מצד אחד, דומה שמעולם לא היו כל כך אנשים רבים, שרואים עצמם כמי ש"תורתם אומנותם", הוגים בה יומם ולילה, ועושים את "דעת התורה" לקו מנחה בכל הליכותיהם. מצד שני, לחלק גדול, גדול מאד, מעם ישראל, התורה היא "כספר החתום", טקסט ארכאי, זר ומנוכר, שלא מעורר כל רגש שהוא.

התבוננות במעמד הר סיני, העומד במוקד חג השבועות, מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור. אווירת ה"יחד". העם כולו שותף למעמד. לא הפלפול והלהטוטנות הלמדנית עומדים במוקד, אלא הציוויים הפשוטים, האנושיים כל כך. מסר פשוט, חד, קולע. סאונד-בייטס של שתי מילים וחצי שניה. "לא תרצח". "לא תגנוב". "לא תנאף". "לא תחמוד". אין זו חוויה סקטוריאלית, שיפה רק לבני עליה-אליטה מובחנת, אלא תורה השייכת לרבים, על מגוון פרצופיהם, אמונותיהם ודעותיהם. לימוד תורה, כך למדונו חז"ל, חייב להיות "מורשה קהילת יעקב". אין הוא מסור רק לחלק אחד של העם, אלא לכולו. לא "אנחנו" הטובים, ו"הם" הרעים, אצלנו החכמה ואצלם הסכלות וההוללות, לנו היושר והצדקה ולהם בושת הפנים, הפריצות והרמיה. בקבלת התורה שותף ה"עם" כולו. לא רק צדיקים וחסידים. אלא גם "בית יעקב", הנשים, ו"בני ישראל", סתם "עמך", והטף. "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, "ויענו כל העם יחדו... וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". מן הסתם, אפשר שכבר אז, חשב חלק מאותו "עם", ש"זה לא בשבילו", וביקש לעשות לו חיים קלים, למנות את משה רבנו, אדון הנביאים, שיהיה ה"מתווך" בינם לבין הקב"ה: "וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר אתנו אלקים". לכאורה, משה רבנו היה צריך לנצל הזדמנות זו ליטול לעצמו "כתר תורה" ולקנות מונופול על הנחלתה לרבים. לא כן נהג משה: "ויאמר משה אל העם אל תיראו".

ואכן, ברבות הימים (למרות שגם לגישה האליטיסטית היו לא מעט תומכים), נשתרשה התפישה שלפיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה". תורה אינה עוברת בירושה, ואינה מסורה רק לבעלי ייחוס כזה או אחר. כדברי הרמב"ם בריש הלכות תלמוד תורה: "כתר כהונה, זכה בו אהרן. כתר מלכות – זכה בו דוד. כתר תורה – הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב'. כל מי שירצה – יבוא ויטול".
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#17 שחר

שחר

    משתמש חדש

  • רשומים
  • 46 הודעות:

פורסם 25/05/2004 - 16:46

חג שבועות -חג הביכורים

ידוע הוא הדבר שאנו סופגים עוד מהגן , אנו הולכים עם סלינו מלאים פירות (הדר ,חיטה וגם ירקות)
אך מנהג זה משובש קצת כי הרי מפורש בכתובים ביכורי קציר חיטים , התורה דיברה על הבאת שתי הלחם שהם הביכורים הנזכרים , שאר ביכורים משבעת המינים מביאים עד חנוכה.
"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה .....חמץ תאפינה בכורים לה'" (ויקרא כ"ג י"ז )

שבועות -מתן תורה

הרבה מנהגים יפים נוספו לחג זה , מאכלי חלב , לקשט בירק ....
והכל לכבוד אותו יום שבו ירדה תורה לעם ישראל

זהו יום שעליו אמרו אמרו בני ישראל נעשה ונשמע
וסמוך לציווי על חג השבועות לפני ציווי על ראש השנה יש הפסקה לכמה מצוות -פאה,לקט ושכחה.
למה נצטוו עליהם דווקא פה ?
אלא את התורה חוץ מן היום המיוחד אמורים לקבל עלינו כל יום וודווקא זה נמדד ביום שאחרי
הם גם אחרי ההתרוממות של שבועות אנו יכולים בחיי המעשה לקבל עלינו תורה
(ראיתי רעיון זה במילים אחרות -לא זוכר היכן)

חג שמח לכולם

#18 אורח - אגנוסטיק

אורח - אגנוסטיק
  • אורחים

פורסם 25/05/2004 - 17:46

חג השבועות כנקודת השיא של הגשמת ערכי היסוד של הווי החיים היהודי

חג השבועות הוא החלויה האחרונה ב"שרשרת המאורעות" שמרכיבה את הולדתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל.

* החוליה הראשונה בשרשרת מחזירה אותנו לחג הפסח;

בחג הפסח היה ה"דייט" הראשון של עם ישראל - כקולקטיב עם הקב"ה ,אלוקים מתגלה למשה ע"י הסנה ,
עם ישראל מובחן מן המצרים , חווה ניסים גדולים ויוצא ממצרים.
כאן למעשה מתרחשת לידו הפיזית של עם - עם ישראל.

** החוליה הבאה בשרשרת המאורעות היא ספירת העומר;
ספירת העומר מסמלת את הצפייה של העם, שזה עתה הגיח לאוויר העולם, שמוסיף ומתפתח - מקבל על עצמו את פטרונותו של הקב"ה ותוך כדי כך מקבל משמעות קולקטיבית על ידי קבלת התורה על החוקים והרעיונות האלוהיים הטמונים בה.


*** וכאן אנחנו מגיעים לחוליה האחרונה - חג השבועות שמורכב מחג מתן תורה ומחג הביכורים;
המשמעות של שני החגים הללו היא שעם ישראל, שאך נולד, הוא עתה עם שיש לו תפקידים ורעיונות שעליו להגשים כפי שהם גלומים בתורה שזה עתה ניתנה להם.
וכן חג זה הוא גם חג הביכורים משום שבני ישראל מגיעים לנחלתם המובטחת עובדים את האדמה
ומסמלים למעשה את את תום תהליך ההיווצרות שלהם ואת תחילת דרכם כעם בוגר ומוכן שממלא את יייעודו ומתקיים על אדמתו, וזאת על ידי אכילת ביכורי פירות האדמה בירושלים -נקודת השיא לעם ש"נולד" מתפתח ו "מתחיל ללכת" - צועד לעבר הגשמת ייעודו .

חג נחמד ושמח לכולנו.

#19 T-Bone

T-Bone

    נושא כלים

  • רשומים+
  • 267 הודעות:

פורסם 26/05/2004 - 23:05

אמנם קצת באיחור אבל רציתי להעיר 2 נק' :

שבועות איננו חג מתן תורה אלא זמן מתן תורה. ההבדל עקרוני מאוד - בכל יום ויום אנו אמורים להרגיש כאילו התורה ניתנה כעת בדומה לזכר יציאת מצרים כדי שהדברים לא יהיו שגורים וישנים אלא מתחדשים כל הזמן. החג מציין את זמן נתינת התורה בהר סיני וברגע שקוראים לחג 'חג מתן תורה' יש כאן צמצום של המהות ליום בשנה וזו טעות.

שבועות איננו חג הביכורים - אם תתבוננו תראו שאין כאן פירות בשלים לא בגפן, בתאנה, ברימון וכו'.
הכוונה למנחה שאיננה מורכבת מכל הפירות הציוריים שראינו בגן, אלא מקציר חיטים.

אגב, זה רק אני או שהתיאור של עו"ד אביעד כהן לגבי החג קצת ...הממממ.... מקטין מהמעמד (שלא לדבר על חוסר הדיוק בכל הנוגע לענייני דיומא). טוב, לא משנה.

שבוע טוב לכולכם ושבת שלום!
" חוק הדתיים השלובים:
אתה מביא מקרה אחד ומוכיח את כל השאר באינדוקציה "
דניבוי, סטודנט

#20 someone2

someone2

    מתחיל/ה להתמכר לפורום

  • רשומים
  • 71 הודעות:

פורסם 26/05/2004 - 23:13

אני מבינה שwebmaster לחץ עליך להוסיף תגובה בשרשור הזה הא?! ;) ;) ;)

:אוכל: :אוכל: (לזניה)
"A positive attitude may not solve all your problems, but it will annoy enough people to make it worth the effort."
-- Herm Albright


"אין דבר מעשי יותר מתיאוריה!"

"לחץ"- המצב הנוצר כאשר השכל בולם את להיטות הגוף לחנוק למוות מישהו שמגיע לו!

#21 אורן ש.

אורן ש.

    פעיל בנושא טבעות בצל

  • רשומים+
  • 4102 הודעות:

פורסם 27/05/2004 - 00:16

עוד לזניה אחת ואבדתי.... <:-)

הנה עיונים על מקורה של מגילת רות, מתוך האתר של התנועה ליהדות מתקדמת. כתב הד"ר הרברט כהן (אין שמץ מי זה....)

-----
למניעת חיכוכים מיותרים ולאור נסיון העבר... העובדה שפירסמתי כאן את המאמר לא אומרת שאני מסכים אם כל מה שנאמר בו, סתם חשבתי שהוא מעניין. ;)
-----

טוב. אני לא מצליח להעתיק את המאמר... הנה הקישור -

http://www.reform.org.il/
הכותב אינו קוסמטיקאית

Outside of a dog, a book is man's best friend. Inside of a dog it's too dark to read - Groucho Marx

מייספייס

#22 אורח - אורח_אורח_אורח

אורח - אורח_אורח_אורח
  • אורחים

פורסם 27/05/2004 - 07:34

הלינק שהבאת מקשר לדף הראשי של האתר של התנועה ליהדות מתקדמת ולא למאמר הספציפי שרצית לקשר אליו

#23 שלום

שלום

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים+
  • 297 הודעות:

פורסם 27/05/2004 - 15:53

מעבר לזאת כמו שרואים זהו אתר רפורמי ונדמה לי שכבר הסכמנו שצורת החשיבה הרפורמית הנה כפרנית, עפ"י הלכה.

אנא הזהרו ואל תכניסו את האף למקומות מסריחים.

"הבור ריק אין בו מים"

אומר רש"י: מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

הזהרו מחקויים זולים ליהדות אמיתית כפי שניתנה במתן תורה ולא כפי שהומצאה ע"י חברה נהנתנית באמריקה שמעוניינת לשמור על אחדות בין יהודים אך בצורת חיים כפי שאמריקאים מכתיבים :eyes:
נשוי באושר+4, ב"ה

#24 אורן ש.

אורן ש.

    פעיל בנושא טבעות בצל

  • רשומים+
  • 4102 הודעות:

פורסם 30/05/2004 - 02:26

הלינק שהבאת מקשר לדף הראשי של האתר של התנועה ליהדות מתקדמת ולא למאמר הספציפי שרצית לקשר אליו

'צטער... :(
לא הצלחתי לקשר למאמר הספציפי, וראיתי שכבר אין קישור אליו מהדף הראשי...
הוא נמצא עדיין ב"רשימת הפרשות" לכל המעוניין.
הכותב אינו קוסמטיקאית

Outside of a dog, a book is man's best friend. Inside of a dog it's too dark to read - Groucho Marx

מייספייס

#25 אורח - אורח_אורח

אורח - אורח_אורח
  • אורחים

פורסם 04/07/2004 - 18:30

שבעה עשר בתמוז
מוכר יותר כיום תחילת החורבן, היום שבו נבקעו חומות ירושלים בימי בית המקדש השני. ואולם ביום זה אירעו לישראל חמש פורעניות קשות (כמפורט במסכת תענית).


בשבעה עשר בתמוז ארעו לעם ישראל חמש פורעניות קשות, כמפורט במשנה ו' בפרק ד' של מסכת תענית:

נשתברו הלוחות הראשונות, כאשר משה רבנו ירד מהר סיני ובידיו לוחות הברית (הראשונות). ברדתו מן ההר ראה משה את מעשה העגל שעשו בני ישראל ואת המחולות סביבו. משה השליך את הלוחות מידיו ושברם.

בוטל "קרבן התמיד" שנהגו להקריבו מדי יום בבית המקדש הראשון.

היה זה בעקבות פריצתם של חיילי נבוכדנצר, מלך בבל, לירושלים ביום ט' בתמוז, ככתוב: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש, ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותיבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצא מהעיר לילה" (ירמיהו נב).

החיילים עשו שמות בעיר וצרו על בית המקדש. הכהנים התבצרו בו והמשיכו לנהל עבודת הקודש.

ואולם, מיום י"ז בתמוז ואילך לא היה עוד בידי הכהנים כבשים להקרבת "קרבן התמיד", ומיום זה בוטלה הקרבתו.

הובקעה העיר (ירושלים) בימי בית המקדש השני, וחייליו של טיטוס (הרומי) פרצו לעיר. הם ניהלו מלחמה קשה בירושלים כשפניהם אל בית המקדש. ביום תשעה באב עלה בידם לחדור למתחם הר הבית, נכנסו לבית המקדש והציתו בו אש. האש דלקה יומיים, תשעה ועשרה באב. מאז נתון עם ישראל בגלות ומצפה ומתפלל לגאולה השלמה על-ידי משיח צדקנו, שיבנה את בית המקדש השלישי, במהרה בימינו אמן.

שרף אפוסטמוס את התורה. הדבר היה בתקופת שלטון הרומאים בארץ (בזמן בית המקדש השני). אין מקור ברור לתקופה המדוייקת אך מעריכים כי הדבר היה כשש עשרה שנה לפני המרד הגדול ברומאים, בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקדשי ישראל והדבר גרם למהומות קשות.

את סיפור המעשה מספר יוספוס פלביוס בספרו: "... קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך, על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר (הרומי) ובזזו את כולה. קומנוס (הנציב הרומי) שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם (היהודים) ולהביאם אליו. כי מצב בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש".

בתלמוד הירושלמי (תענית כג,ב) הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו אירע הדבר: "רבי אחא אמר במעברתא דלוד, ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסא".

סיפורו של יוספוס פלביוס (הנזכר) מתיישב לפחות עם "מעברתא דלוד", שבית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים.

ואולם, יש הסבורים כי המעשה מתייחס לאנטיוכוס אפיפנוס שעליו ועל אנשיו מסופר: "וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש". ויש גם דעות אחרות.

הועמד צלם בהיכל. אף בענין זה אין דעה חד משמעית מי העמיד את הצלם. בתלמוד הירושלמי (שם) נאמר: "מאן דאמר הועמד צלמו של מנשה מאן דאמר העמיד צלמו של אפוסטומוס". כלומר, יש המייחסים את העמדת הצלם בהיכל ע"י אותו אפוסטמוס באותו יום, ויש המייחסים זאת לצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל.

#26 אורח - אורח_אורח

אורח - אורח_אורח
  • אורחים

פורסם 04/07/2004 - 18:35

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

בין-המצרים:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים,
אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו,
וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב
(ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל), ואין מסתפרים.
ליטול ציפורניים אין איסור. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת.
(אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך).
בשירה בפה אין איסור.
שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה - רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים.
גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר.
מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן,
כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] - יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'.
אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק - נשיאת טלית-קטן,
ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה - זאת אין דוחים,
אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים.

הנהגות מיוחדות בימים אלו:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה
[ובוודאי בשבתות שבין-המצרים, בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת],
על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

תורה: לקבוע (ובמקום שכבר ישנם - להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים,
ולכל לראש - הלכה למעשה מדיני ימים אלו,
וגם (בעניני גאולה ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו,
על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית". היינו: בתנ"ך - בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא - מסכתות מידות ותמיד,
וברמב"ם - הלכות בית-הבחירה.
ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות,
ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב.

צדקה: הוספה בצדקה - באם אפשר - להפריש לצדקת בית-מקדש מעט
(בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה).

#27 אורח - מנחם

אורח - מנחם
  • אורחים

פורסם 14/07/2004 - 18:03

בעיצומם של ימי הקיץ, בשעה שבעולם כולו יוצאים מיליונים לחופשות ולנופש,
נכנס העם היהודי לאווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל.
יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים,
ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות.
ניגודיות זו מבליטה עוד יותר את תפיסת-העולם הייחודית לנו.

לוח-השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת.
אלה ימים שבהם תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת,
כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנישא עמנו כל ימות השנה.
בדרך זו יש לראות את מטרתם של ימי בין המצרים,
תשעת הימים ותשעה באב – ימים אלה מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית.

ציפייה ואכזבה

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות.
קשה שבעתיים להאמין באמונה שלמה שהגאולה,
אשר עם-ישראל מצפה לה כאלפיים שנה, באה היום ממש.
מבחינה מסויימת,
אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

הקושי הגדול של האמונה הזאת מקורו בתסכול ובאכזבה שהיא מנחילה לנו מדי יום ביומו.
אנו מתעוררים בבוקר ומאמינים שהיום ניוושע – "אחכה לו בכל יום שיבוא".
בתפילה אנו אומרים, "כי לישועתך קיווינו כל היום".
התקווה היא לאורך כל היום, תקווה, ציפייה ואמונה שהיום יבוא הגואל.
עובר היום והגאולה לא באה, ואת מקומה תופסים אכזבה וצער.

מה עושים מחר? לא מתייאשים, חלילה, אלא מוסיפים להאמין.
שוב מצפים כל היום לבוא הגאולה, מאמינים ומתפללים, אבל היום חולף ועודנו שרויים בגלות.
כך עוברים הימים, כפי שהנביא ירמיה מקונן: "עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה.
כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה.
יש חוששים אפילו מאכזבה מועטה, ואינם מצפים כלל.
"למה לצפות?", הם שואלים, "כשיבוא, נלך לקבל את פניו;
עד אז יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם".
אך לא זו דרכה של היהדות.
יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב.
כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו - צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות.
ואף-על-פי-כן - לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ:
"ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית:
איך אפשר להאמין בדבר שגורם תסכול ואכזבה מדי יום ביומו?
אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה,
על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה והאכזבה מלוות את העם היהודי בכל הדורות.
כך היה גם בגאולת מצרים. משה רבנו בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה.
העם התמלא תקווה - "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה:
פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה כה עצומה,
עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרן,
ואפילו משה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!".
אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה, שהביאו לידי יציאת מצרים.

גם אנו, בעמדנו בימי בין המיצרים,
נשואות עינינו בתפילה לה' שתתקיים בנו נבואת זכריה
ש"ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים",
בשנה זו ממש.



#28 שחר

שחר

    משתמש חדש

  • רשומים
  • 46 הודעות:

פורסם 25/07/2004 - 18:04

יום תשעה באב הוא כידוע יום האבל על חורבן ביתינו , המקום הקדוש , מרכז היהדות
והמקום אליו כולם מכוונים את תפילותיהם.

אולם רציתי להוסיף לזה משמעות נוספת .

יום זה אינו סתם אבל על דבר שהיה לנו ואנו רוצים בשובו , זה אינו רק יום זיכרון שיעניין רק את מי שהמקדש אומר לו משהו ,
אלא זה יום יותר של חשבון נפש לכל אחד , אפילו הייתי אומר כמו יום כיפור , גם כאן נדרש חשבון נפש על הדברים שקרו וחוזרים על עצמם לאורך ההסטוריה.

בית מקדש השני זה שבעקבות חורבנו הוחרב גם ההתישבות הרצינית של יהודים בארץ , נגרם עקב שהייתה ביניהם , בין קבוצות שונות ,
כל קבוצה חשבה שהיא הצודקת ואין בילתה ולא קיבלה את השני ולמרות שעקרונית קיימו את המצוות נגרם חורבן גדול

הגמרא אומרת שלראייה לכך שחורבן בית שני יותר חמור מזה הראשון שנחרב , שמחורבן בית ראשון חזרו ומזה השני עוד לא נגאלנו כך שענין זה של בין אדם לחבירו בפועל יותר חמור מהעבירות החמורות שמקובלנו שעברו עליהם בראשון.

הגמרא אומרת שכל דור שלא נבנה בו הבית כאילו נחרב בימיו וזה פשוט כי אם היה ראוי היה נבנה וזה לא נבנה כי ראוי וכנראה שאם היה נבנה בדור שכזה אז היה נחרב שוב כי לא ראוי להיבנות בו .

ולכן אותו עניין שגרם לחורבן הבית אינו דבר ישן נושן שאנו מעלים אותו כל שנה מחדש אלא זה דבר אקטואלי שנוגע אלינו.

מי ייתן ונגיע לאהבת ישראל , אחדות (לא אחידות אפשר דיעות שונות אך ללא קטילות ורמיסת השני) , ואז הקב"ה ישיב את שכינתו עלינו ונוכל לעובדו בלבב שלם מתוך שמחה וטוב לבב
בע"ה שעוד השנה יבוא משיח צדקנו ולא נצטרך לצום אלא ימים אלו יהפכו לימי שמחה

#29 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 25/07/2004 - 18:38

אי אפשר להכנס לצום ט' באב בלי הסיפור על קמצא ובר קמצא. למי מאיתנו שלא זוכרים את הסיפור מצפייה בילדותינו בתוכנית עם קשת וענן, להלן הסיפור ואחריו הסבר קצר שקולע גם לימיינו אנו מאת הרב ידידיה שילה:

קמצא ובר קמצא
מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא שונאו בר-קמצא.
עשה סעודה.
אמר לשמשו: לך הבא לי קמצא
הלך והביא לו את בר-קמצא.
בא ומצאו יושב.
אמר לו: הלא זה האיש שונא הוא לאותו האיש . מה רצונך כאן? קום וצא!
אמר לו: הואיל ובאתי , הניחני ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה
אמר לו: לא!
אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך .
אמר לו: לא!
אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך.
אמר לו: לא!
תפסו בידו והקימו והוציאו.
אמר: הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בו, - מכלל שנוח להם, אלך ואוכל בהם קורצא אצל המלך.
בא ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים!
אמר לו: מי יאמר ?
אמר לו: שלח להם קורבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש .בהליכתו הטיל בו מום בניב שפתים- ויש אומרים: בדקין שבעין - מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.
אמרו חכמים להקריבו. משום שלום מלכות.
אמר להם רבי זכריה בן-אבקולס : יאמרו בעלי מומים קרבים על המזבח.
אמרו להרגו שלא ילך ויספר.
אמר להם רבי זכריה: יאמרו, מטיל מום בקדשים – יהרג.
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקולס
החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו !


תלמוד בבלי, גיטין נ"ה, ע"ב



הסיפור על קמצא ובר קמצא, שבגללם חרבה ירושלים, מעוררת בכל שנה מחשבות שונות. האם רק בגלל איזשהו ביש מזל, שלאוהבו של בעל הבית, קראו קמצא, ולשונאו בר קמצא, חרב המקדש? רק בגלל הדמיון הטרגי בין השמות?

ועוד שואל כל אחד, מה אשם קמצא? הוא בכלל לא היה מעורב בתקרית. הוא ישב בביתו, ולא הוזמן כלל למסיבה של בעל הבית. לא די שהפסיד את הסעודה, בגלל טעותו של המשרת, אלא גם הואשם בחורבן המקדש? מדוע הוא מוזכר עם הסיבה לחורבן?

המהר"ל בתפארת ישראל מסביר שהשמות הללו אומרים דרשני.

קמצא, פירושו, מלשון לקמוץ. לאסוף אליו את העצמים לקבוצה אחת.

קמצא היה פלגן, ראש קבוצה של פלגנים שאספו אליהם את אנשי שלומם, ושנאו את החולקים עליהם.

בר קמצא, היה ראש פלג אחר, שגם הוא היה בעל קבוצה של אנשי שלומו והטיף לשנאת הקבוצות האחרות, במיוחד זו של קמצא. המהר"ל מסביר שהוא כבר "בר קמצא". תכונת הפלגנות שלו גדולה יותר משל קמצא. כמו דור שני ל"קמצאיות" פלגנית.

כיוון שמדובר בשתי קבוצות יהודיות, אין הפלגנות הזו ריקה מתוכן אידיאולוגי. לכל קבוצה ופלג בבית שני היתה איזו אידיאולוגיה שבה דגלה, וראתה בבעלי האידיאולוגיה הנגדית אויבי העם, צדוקים, כופרים, ומסוכנים לציבור. (עיין הקדמת הנצי"ב להעמק דבר).

והנה זוכה בר קמצא להזמנה מפתיעה מבעל הבית, שהיה ממקורביו של קמצא. בר קמצא ראה בהזמנה ניסיון פיוס למריבה המרה שבין שתי הקבוצות, ושמח להגיע לסעודה.

והנה בעל הבית רואה לפתע את בר קמצא יושב בסעודה. איזו מפלה. במקום ראש הפלג שלו מר קמצא, הנערץ, הגיע שונאו המושבע בר קמצא.

האם כעת כשהתגלתה הטעות יתאפק בעל הבית ולא יבייש את בר קמצא?

חס וחלילה. הרי שנאתו לבר קמצא אינה על רקע אישי כביכול, אלא על רקע אידיאולוגי. ואם זה כך, אין סליחה ואין כפרה. אסור לתת לגיטימציה לבר קמצא לשבת בסעודה. כי זה יתן לו הכשר אידיאולוגי, רחמנא ליצלן.

לכן זועק בעל הבית בחמת רוחו על בר קמצא שיסתלק מיד מן הסעודה, שחס ושלום לא יחשד בעל הבית בנטיות מסוכנות לכיוונו של "בר קמצא", המוקצה מחמת מיאוס.

בר קמצא, מנסה להזכיר לו, שמלבד היותו ראש של פלג אידיאולוגי יריב, הוא גם בן אדם, ואפשר למתוח קו על המחלוקת האידיאולוגית, ולחוס על כבודו.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#30 דרקולאללה

דרקולאללה

    ערפד נחמד

  • גנרלים בדימוס
  • 27271 הודעות:

פורסם 26/07/2004 - 19:47

זה גם אומר שלא תמיד חיב ללכת עם החוקים. כי אם הזכריה הזה היה מתגמש ולא נשאר צמוד לספר-בית המקדש לא היה נחרב
זה שיושב על המעקה מרחף באוויר ושותה דם...

"מבעד לאופק יגיחו מלאכי השאול..."

קצת קשה אז דתיים

"אולי כבר תפסיק לטרטר אותי עם הסיפורים שלך על זמן? זה טירוף! יום אחד, זה לא מספיק לך, יום אחד כמו כל הימים הוא נעשה אילם, יום אחד אני נעשיתי עיוור, יום אחד אנחנו ניעשה חירשים, יום אחד אנחנו נולדים, יום אחד אנחנו נמות, אותו יום, אותו רגע, זה לא מספיק לך? הן יולדות בפישוק על קבר, אור היום מהבהב לרגע, ואז שוב לילה."

מקור הניק

"דכאון זה תסכול הנובע מכעס בלתי מתועל..."




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים