מעבר לתוכן


תמונה

אז מה היה לנו..., שרשור במעגל השנה


  • Please log in to reply
76 replies to this topic

#31 hanna

hanna
  • רשומים
  • 8 הודעות:

פורסם 27/07/2004 - 07:13

[quote name='מנחם' date='14/07/04 , 17:03'][quote]...ציפייה ואכזבה

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות.
קשה שבעתיים להאמין באמונה שלמה שהגאולה,
אשר עם-ישראל מצפה לה כאלפיים שנה, באה היום ממש.
מבחינה מסויימת,
אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

הקושי הגדול של האמונה הזאת מקורו בתסכול ובאכזבה שהיא מנחילה לנו מדי יום ביומו.
אנו מתעוררים בבוקר ומאמינים שהיום ניוושע – "אחכה לו בכל יום שיבוא".
בתפילה אנו אומרים, "כי לישועתך קיווינו כל היום".
התקווה היא לאורך כל היום, תקווה, ציפייה ואמונה שהיום יבוא הגואל.
עובר היום והגאולה לא באה, ואת מקומה תופסים אכזבה וצער.

מה עושים מחר? לא מתייאשים, חלילה, אלא מוסיפים להאמין.
שוב מצפים כל היום לבוא הגאולה, מאמינים ומתפללים, אבל היום חולף ועודנו שרויים בגלות.
כך עוברים הימים, כפי שהנביא ירמיה מקונן: "עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה.
כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה.
יש חוששים אפילו מאכזבה מועטה, ואינם מצפים כלל.
"למה לצפות?", הם שואלים, "כשיבוא, נלך לקבל את פניו;
עד אז יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם".
אך לא זו דרכה של היהדות.
יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב.
כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו - צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות.
ואף-על-פי-כן - לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא...



...האמונה והאכזבה מלוות את העם היהודי בכל הדורות.[/quote] [/quote]
[QUOTE]

תמיד מדברים על אמונה וציפיה למשיח...

יש בעיתיות בעיקר האמונה של "בביאת המשיח בכל יום שיבוא".
אם המשיח יבוא בכל מקרה, אז בואו נשב בחיבוק ידיים ונחכה לו!
אבל,
אם לא נעשה כלום,
אם לא נחזר בתשובה מהמצב שבגללו אנחנו בגלות,
אז מה שווה הצפיה?
האם בכל זאת תבוא הגאולה?
כנראה שלא, כי נאמר שדור שלא נבנה בית המקדש כאילו חרב בו.

בהפטרה של פרשת "דברים", ישעיהו פרק א´, מוצג מצב רוחני אידאלי כביכול של עם ישראל.
שומרים שבת, מקריבים קרבנות, חוגגים את המועדים, מקדשים את החודש...
ובכל זאת יש פה נבואת פורענות. הקב"ה מואס בזבחי ישראל, שונא את השבתות והמועדים ולא רוצה את התפילות.

מה כלכך מכעיס את הקב"ה?
ולמה קוראים את הפרק הזה דוקא בשבת חזון שלפני ט´ באב?

בהמשך הפרק (מומלץ לקרוא למי שלא מכיר), מובא החטא האמיתי שיגרום לחורבן.
"איכה היתה לזונה קריה נאמנה ..ועתה מרצחים.
כספך היה לסיגים (כסף מזויף), סבאך (יין) מהול במים.
שריך שוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים,
יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
מוכר???
הבעיה היא חוסר צדק חברתי.
"עריית יבנה מאיימת לנתק את המים לבת 110."
זאת רק ידיעה אחת מתוך רבות המראות את מצבינו העגום בנושא היחס לחלשים. נושא שהרבה מתרי"ג מצוות מתיחסות אליו.
אני רואה קשר הדוק בין ישעיהו פרק א´ למצבינו היום...

אני תוהה אם בתור צבור דתי אנחנו עושים מספיק..
שמחתי לגלות גלי התעוררות בצורת כנס שנערך בי"ז בתמוז בסימן "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ובצורת כתב עת לתורה מחשבה וצדק חברתי בשם "במעגלי צדק".
בתקווה שנושאים אלו יכנסו לסדר היום הציבורי דתי, ויהפכו גם למעשים.

#32 כורה_היתוך

כורה_היתוך

    .

  • רשומים+
  • 2393 הודעות:

פורסם 27/07/2004 - 22:07

ערב טוב.

א. חבל שאין יותר בני ובנות הציונות הדתית שמגיבים בפורום הזה או בפורומים אחרים. דעתכם לא פחות טובה מאלה של אחרים, בדיוק להיפך.

ב. בחצי אוזן שמעתי על כך שהגמרא מודה שהנמשל מסיפור "קמצא ובר קמצא" היא העובדה שהגמרא (או ספר אחר) מודים במשגים של דעת התורה עצמה - יותר נכון פירושה כגורם תורם לחורבן הבית.

מישהו יוכל להרחיב?

#33 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 02/08/2004 - 13:58

ט"ו באב

בסוף ספר שופטים מסופר על סכסוך בין שבטי חמור, בעקבותיו כל שבטי ישראל מכריזים חרם על שבט בנימין - "איש ממנו לא יתן בתו ,לבנימין לאשה"! אולם כעבור זמן אוחזת חרטה באחד עשר השבטים ,שמא יאבד מן העולם אחד מן השנים עשר. את שבועת החרם אין להפר : ואז נמצא פתרון של מעין "עצימת עיניים":
"ויאמרו לצעירי בנימין הנה חג ה' בשילה מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות - ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה - והלכתם ארץ בנימין.."


"לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכפורים וט"ו באב."
ביום זה יש זכר לכמה מאורעות ששמחו בהן ישראל בזמנים שונים:
*ביום זה פסקו מתי מדבר.
*הותרו השבטים להתחתן זה עם זה.
*הותר שבט בנימין להיכנס לקהל ישראל.
*ביטל הושע בן אלה מחסומים שהושיב ירבעם על הדרכים למנוע את ישראל מלעלות לרגל לירושלים.
*ביום זה הסתיימה עבודת כריתת העצים למערכה.
*באותו יום, ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.


באותו יום, שהיה יום טוב, היו יוצאות בנות ישראל וחולות בכרמים (לשון מחולות). וכל מי שלא היה לו אשה היה יוצא לשם ובורר לו אשה.

ומה הן אומרות?:

תנו עיניכם בנוי שאין אשה אלא ליופי.


והמיוחסות שבהן אומרות: תנו עיניכם במשפחה שאין אשה אלא לבנים

ואם האם מיוחסת הבנים טובים.
עשירות שבהן אומרות:תנו עיניכם בבעלי ממון.


ואלו שלא היו נאות ולא בעלות ממון היו אומרות:קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים,
בבגדי רקמה, ותכשיטים. שקר החן והבל היופי. אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי)


וחסד גדול היו עושות בנות ישראל זו עם זו. כל הבנות הלכו אל מחול הכרמים לבושות בגדים לבנים, כדי שלא יהיו כאלה שתתביישנה מפני בגדיהם. וכדי לא לגרום בושה לבנות שלא היו להן אפילו בגדי לבן, היה המנהג שכל אחת ואחת לא לבשה את בגדי עצמה, אלא הייתה לווה בגדים לבנים מחברתה.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#34 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 19/08/2004 - 18:38

תאריכים בעם ישראל אינם דברים מוסכמים בלבד,
התאריכים הללו הם דברים מהותיים; יש בהם תוכן מיוחד שאין בימים אחרים.
בדיוק כשם שההבדל בין יום ללילה אינו הבדל מוסכם שמישהו החליט שביום עובדים ובלילה נחים,
אלא היום במהותו שונה מהלילה ובאופן טבעי הוא מחייב התנהגות אחרת.

אף חודש אלול לא נקבע כחודש התשובה והרחמים רק בגלל שזה 'הגיוני',
להקדיש את החודש האחרון של השנה לתשובה ולזיכוך הנפש.
הוא נקבע כחודש התשובה משום שבמהותו הוא חודש של תשובה,
חודש שיש בו תכונות רוחניות מיוחדות המתאימות לתשובה ולחשבון הנפש.

אנו, בעיני הבשר שלנו, מתקשים להבין מהו "חודש שיש בו תכונות רוחניות מיוחדות",
אבל זה נובע רק מכך שחושינו אינם יכולים לקלוט את ההשפעות הרוחניות הקיימות בעולם.
אילו ניתנו לנו חושים כאלה היינו רואים וחשים,
כי ההבדל בין סתם יום בשנה לבין חודש אלול, הוא הבדל מוחשי מאוד,
מהותי מאוד,
לא פחות מההבדל בין יום חורפי קודר לבין יום קייצי חמים.

למה לא חג?
רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא',
שואל בספרו 'ליקוטי-תורה' שאלה שעלולה להיראות לנו, במבט ראשון, מוזרה מעט:
למה ימי חודש אלול הם ימי חול רגילים, הוא מקשה, ואין הם ימי חג ומועד?
הרי בימים אלה 'מאירות' י"ג מידות הרחמים, ש'מאירות' ביום-הכיפורים,
ומדוע נשארים הימים הללו ימי חול רגילים?

הוא משיב במשל:
משל למלך שכשהוא נמצא בהיכל מלכותו אין המוני העם יכולים להיכנס אליו ולדבר עמו;
רק יחידי-סגולה ואנשים מובחרים זוכים להיכנס אל המלך.
אבל כשהמלך יוצא מעיר הבירה אל השדה, אל העם, אז יכול ורשאי כל אדם לגשת אליו ולשוחח עמו; והמלך, מצידו, מקבל את כולם בסבר-פנים-יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

בחודש אלול משול הקב"ה למלך שיוצא אל השדה.
במשך השנה אין זה קל ופשוט כל-כך להגיע אל הקב"ה.
האדם הרוצה לעלות בהר ה' נדרש לזכך את עצמו, לקדש את גופו ונפשו,
לעסוק הרבה בתורה ובתפילה, ורק אם הוא מגיע למדריגה גבוהה הוא זוכה להתקרב מעט אל הקב"ה. הקב"ה דומה אז למלך שנמצא בארמונו, אשר לא כל אדם יכול להגיע אליו.
אבל בחודש אלול הקב"ה יוצא אל ה'שדה', הוא יוצא אל העם.
הוא מסיר את כל המחיצות וההגבלות ומאפשר לכל אדם, לכל מי שרק רוצה בכך,
לגשת אליו, להתקרב אליו, לדבוק בו. והוא מקבל את כל הבאים בסבר-פנים-יפות ובפנים שוחקות.

לצאת אל המלך!

זו המשמעות של 'הארת' י"ג מידות הרחמים בחודש אלול.
'הארה' כזאת מהווה גילוי עצום ביותר של הקב"ה,
גילוי שאיננו קיים במשך השנה אלא רק ביום-הכיפורים.
אך ההבדל בין יום-הכיפורים לחודש אלול הוא,
שביום-הכיפורים מתגלה אלינו הקב"ה לאחר שאנו מכינים את עצמנו בצום ובתפילה,
בתשובה ובמעשים טובים; ואילו בחודש אלול מתגלה אלינו הקב"ה במצבנו הנוכחי,
כפי שאנו עומדים בסתם יום חולין, ומתוך המצב הזה הוא מאפשר לנו להתקרב אליו
(ולכן ימי חודש אלול הם ימי חול ולא חג).

חודש אלול שונה איפוא באופן מהותי מכל השנה.
בחודש זה הקב"ה מתקרב אלינו בצורה שאין דומה לה.
הוא פותח בפנינו את כל השערים ואת כל המחיצות.
רק דבר אחד הוא מבקש מאיתנו: בואו, שובו אלי ואשובה אליכם.

הדבר היחיד שנדרש מאיתנו הוא לצאת אל המלך;
לנצל את הזמן היקר הזה להתעוררות אמיתית של תשובה ומעשים טובים,
ליתר דביקות בה'; ולהבטיח בכך לעצמנו שנה טובה ומתוקה.

אני אוהבת אותך אלוקים

#35 hanna

hanna
  • רשומים
  • 8 הודעות:

פורסם 02/09/2004 - 00:37

חודש אלול...

בימי האולפנה, אי אפשר היה לפספס את החודש.
סיורי סליחות, שיחות של חוזרים בתשובה למיניהם ועוד מיגוון פעילויות מתאימות...

עכשיו, בימי הקיץ החמים, ימים של חופש מלימודים ומבחנים, אלול כבר באמצע...
ואני לא מרגישה.

לכן, רציתי להעלות את נושא התפילה.
מה אתם אומרים על זה? יש לי הרבה שאלות בעניין.
לדוגמא:
למי נועדה התפילה? בשביל האדם או בשביל הקב"ה?
האם עדיף להתפלל גם אם אתה לא מבין ולא מצליח להתרכז?
ואם יש למשהו ספר מומלץ בנושא, אני אשמח לשמוע.

לילה טוב!

נ.ב
אני מצפה לתגובות עניניות והגיוניות ולא לססמאות שמהם כבר נמאס לי.

#36 אורח - שגב

אורח - שגב
  • אורחים

פורסם 02/09/2004 - 11:16

לחנה
תמצאי את מבוקשך בספרים של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
בדרך מעמיקה ונרחבת
לכל שאלותייך-דרך ארוכה וקצרה בספרו ביאור תניא הוצאת ספרי מילתא בע"מ-ירשלים
בספרו שלושה עשר עלי השושנה הוצאת המכון הישראלי לפירסומים תלמודיים ירושלים -בדרך קצרה וארוכה

#37 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 02/09/2004 - 13:19

ח"י אלול

בשבת-קודש זו יחול היום הגדול ח"י באלול,
יום-הולדתם של שני המאורות הגדולים של תורת החסידות:
הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות הכללית (נולד בשנת תנ"ח),
ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד (נולד בשנת תק"ה).

גדולי החסידות כינו את היום הזה ח"י באלול, משום שהוא מחיה את חודש אלול.
החיות המיוחדת שהביאה החסידות מפיחה רוח-חיים גם בחודש אלול עצמו,
ומאפשרת לנו לתקן את דרכינו ולהתקרב לאבינו שבשמים מתוך שמחה ואהבה.

אותם אתגרים

אי-אפשר כלל לתאר את חיי היהדות בדורות האחרונים בלא האור המיוחד שהביא הבעש"ט לעולם.
שיטת החסידות שייסד התפשטה בתפוצות ישראל כמים חיים על נפש עייפה,
על-אף ההתנגדות שקמה עליה בראשית דרכה.
כעבור כמה דורות אנו רואים את השפעתה הברוכה בכל פינה בעם-ישראל.

מעניין שדווקא דורנו דומה בכמה מובנים לתקופת הופעתו של הבעש"ט.
יש קווי-דמיון מרכזיים שקל מאוד להבחין בהם.
כאז כן היום, הקיטוב בין חלקי העם מגיע לשיאים חדשים.
כאז כן היום, העם היהודי מתפלג לעולם של תורה ולמדנות מול עולם של יהודים פשוטים,
שרבים מהם מושפעים יותר ויותר מתרבות הגויים.
כאז כן היום, גם לומדי תורה ומקיימי מצוות צמאים לאור רוחני,
מחפשים חיות בקיום המצוות, משתוקקים לשמחה אמיתית.

הבעש"ט הרעיף טל של תחייה על העם העייף, הצמא והמקוטב.
באהבת-ישראל אמיתית, שאינה יודעת גבולות, חימם את נפשותיהם של המוני בית-ישראל.
באמרותיו העמוקות גילה אור חדש בחיי התורה והמצוות.
הוא לימד איך אפשר להתקרב אל הקב"ה על-ידי קיום מצווה בחמימות ובתום-לב.
איך אפשר להתעלות למדרגה עליונה על-ידי מידות טובות ותפילה זכה.

ללומדי התורה הביא הבעש"ט את אורה של תורת החסידות.
פתאום נגלו לפניהם רבדים שלא הכירו ולא ידעו עליהם.
אותה תורה, אותן מצוות - אך הבעש"ט חשף עומקים חדשים וגילה את הפנימיות והסוד שבתוכן.
כך נקבצו אליו גאוני-ארץ ותלמידי-חכמים עצומים,
נעשו תלמידיו ולאחר-מכן הפיצו את אור החסידות בשכבות נרחבות בעם-ישראל.
לימים עיצבה וגיבשה חסידות חב"ד את אורו של הבעש"ט במתכונת מסודרת של לימוד והתבוננות,
באופן שכל אחד ואחד יכול להבין בשכלו את רעיונותיה העמוקים של החסידות.

שאלה ותשובה

ידועה גם 'עליית הנשמה' המפורסמת שעשה הבעש"ט, ובה הגיע עד היכלו של המשיח.
על שאלתו של הבעש"ט: "אימתי קאתי מר?" [=מתי יבוא המשיח],
ענה לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה",
שכן מעיינות החסידות הם הכנה להתגלות אורו של המשיח.

כיום, לאחר יותר משלוש-מאות שנה, אכן אנו רואים כי מעיינותיו של הבעש"ט נפוצו חוצה.
הם הגיעו לכל קצווי תבל ולכל שכבות העם בישראל. אין היום יהודי שלא טעם,
בדרך כלשהי, מאורו של הבעש"ט.
מי בלימוד תורתו, מי בסיפורי נפלאותיו, מי בהליכה בדרכיו ומי באימוץ השמחה וההתלהבות שהביא.

אין ספק שדרכו של הבעש"ט יש בה מזור גם לתחלואי דורנו.
ככל שנלמד ליישם את דרך הבעש"ט - באהבת-ישראל, בלימוד זכות על יהודים,
בהימנעות מדיבורים קשים ומהפחדות ואיומים על בני-ישראל - כן תגבר האחדות בתוך העם ויתקרבו עוד המונים לאור התורה ומצוותיה.

ובעיקר נשואה תפילתנו, כי לאחר שכולנו שואבים מלוא-חופניים מאורה של החסידות,
וכאשר הכול רואים שכבר התקיים "יפוצו מעיינותיך חוצה",
נזכה לביאת משיח-צדקנו ולגאולה האמיתית והשלמה.

החיות המיוחדת שהביאה החסידות מפיחה רוח-חיים גם בחודש אלול עצמו,
ומאפשרת לנו לתקן את דרכינו ולהתקרב לאבינו שבשמים מתוך שמחה ואהבה

אני אוהבת אותך אלוקים

#38 שחר

שחר

    משתמש חדש

  • רשומים
  • 46 הודעות:

פורסם 07/09/2004 - 11:37

לחנה--

אני אומר רק משנותי כדתי ומדעתי...

התפילה בעיקר נועדה לאדם , הקב"ה מצד עצמו לא חסר כלום ולא צריך כלום ,
אנו מתפללים אליו כדי { ואני מדבר על תפילה היותר גדולה} להרגיש קרובים אליו

כידוע צדיקים הראשונים היו מכינים עצמם שעה לפני התפילה ונמצאים גם שעה אחרי , לתפילה טובה צריך הכנה גדולה כנראה .

יש כמה דברים שצריך לומר בתפילה לכן חז"ל ניסחו לנו לשון תפילה מובנה וכל אחד נדרש לאומרו ,כמובן שחוץ מזה כל אחד יכול להוסיף בתוך התפילה בברכה הרלוונטית

לדעתי כמה שזה נראה כדבר נכון - אני לא מרוכז התפילה לא שווה ,
תמיד צריך להתפלל ולהשתדל לשפר זאת בפעם הבאה, אם נחליט כל פעם שאנו קצת לא מרוכזים לא להתפלל , יקויים בנו- כיוון ששנה בה נעשית כמותרת לו
בפעם הבאה לא נרגיש רצון בכלל להתפלל
{ בקיצור אני חותר שזה פעולה של יצרנו הרע }

#39 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 13/09/2004 - 14:45

ראש השנה

המצווה המרכזית של ראש-השנה היא התקיעה בשופר.
"יום תרועה יהיה לכם".
תקיעת השופר מציינת כי ביום זה אנו ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ.
בין הפסוקים הנאמרים בתפילת ראש-השנה, בנוגע לתקיעת השופר, אנו מוצאים:
"כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ... עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר".

טעם נוסף לתקיעת השופר - לעורר זכות אבות, כדי שישמשו לנו מליצי יושר ויגנו עלינו בדין.
ברגעים הנשגבים של יום-הדין, אנו תוקעים בשופר, העשוי מקרנו של איל,
ומזכירים בכך לפני הקב"ה את עמידתו בנסיון של אברהם אבינו,
כאשר לפי מצוות הקב"ה עמד להקריב את בנו יחידו - יצחק - קרבן לה',
הדבר נמנע ברגע האחרון, לאחר שכבר הניף את הסכין, כאשר מלאך ה' קרא לאברהם לעצור.
עיני אברהם הבחינו לפתע באיל שנאחז בקרניו בסבך. את האיל הקריב לקרבן תחת בנו.
ביחס לכך אמרו חז"ל: "תקעו לפני בקרן של איל,
כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זכרונם לפני".

וטעם נוסף - להזכיר את מעמד הר-סיני, שבו התחייב העם, פה אחד, "נעשה ונשמע".
מתן התורה בהר-סיני היה מלווה ב"קול שופר חזק מאד".
תקיעת השופר בראש-השנה מזכירה את מעמד הר סיני - מתן תורה - שבו כרת ה' ברית עם בני ישראל.

בראש-השנה מצווה לשמוח, כבכל מועדי ישראל, אך שמחה זו משולבת ביראה וחרדת מאימת יום הדין.
לכן יש להיזהר מאד מפני קלות ראש ומכל דבר המסיח דעתו מאימת יום הדין.
לפיכך מרבים ביום זה באמירת תהלים ונזהרים מלבר דברים בטלים.

מטעם אימת יום הדין, אין אומרים הלל בראש-השנה.

השילוב של שמחה וחרדה משלימים זה את זה בראש השנה.
בזמני התפילה אנו נתונים ליראה ולחרדה, מתפללים ומתחננים לכתיבה וחתימה טובה,
ולאחריה, בטוחים אנו שהקב"ה יכתבנו ויחתמנו לחיים ולשלום.
ואסור להיות ח"ו באבל ובעצב ביום זה,
אלא להיפך - "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו,
ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח,י').

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה

#40 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 24/09/2004 - 11:21

לשוב ולהתחדש- הרב יובל שרלו

לא היו ימים טובים לישראל מחמשה עשר באב ומיום הכיפורים – אין זה ברור כי המשכה של המשנה העוסק בריקוד הבנות בכרמים מדבר אף הוא על יום הכיפורים, אך עצם העובדה שיום הכיפורים קרוי יום טוב לישראל מלמדת על תפיסה מיוחדת של יום הכיפורים. מבחינה מסוימת, אין אנו קוראים נכון את מהותו של היום, והרבה בשל פיוטו הדגול של ר' אמנון ממגנצא – "ונתנה תוקף". אנו שומעים כי הוא אומר "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון", ועל כן מפרשים כי מהותו של יום הכיפורים הוא חתימת הדין. אמת הדבר שהוא יום חיתום הדין, אך מהות היום מלמדת כי חיתום הדין אינו נעשה בדין, כי אם במידות של רחמים.

הבה נשים לב לשמו של היום – יום הכיפורים שמו, ולא יום חיתום הדין; הבה נשים לב לפסוקים שלמדו אותנו מה יש לעשות בתום היום "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך"; הבה נציין את העובדה כי לדעת רבי יום הכיפורים מכפר כמעט על כל העבירות אף ללא תשובה (!); הבה נלמד את האווירה ששררה בבית המקדש לאחר עיצומו של יום, ואת החתירה לקראת היום הטוב המיוחד שהיה עושה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים – ונראה מתוך עניינים אלה את מהותו של היום:

יום הכיפורים כשמו כן הוא. יום כפרה הוא לישראל, ויום המאפשר להתחיל את הכל מהתחלה. בשל אהבתו הגדולה של ריבונו של עולם לכנסת ישראל נתן לנו יום אחד בשנה המאפשר ניקוי וקינוח של מה שקלקלנו בעבר, ופתיחה מחודשת של העולם שלפנינו. השמחה הגדולה ביום זה היא על כך שניתנת לנו האפשרות להתחיל מהתחלה, ולא לסחוב עמנו את משקעי העבר.

הרבה מאפשרות זו תלויה בנו. בסופו של דבר לא נפסק להלכה כי היום מכפר ללא תשובה. רק מי שמוכן לפתוח בעצמו דף חדש, ולהתנער מתסכוליו ומשנאותיו ומקנאותיו ומעוינותו – זוכה לפתיחת שערים במקביל; רק מי שדן את השני לכף זכות, ופותח מחדש את לבו כדי שאהבה ואחווה כלפי הבריות ייכנסו בשערי הלב – להתעוררות אהבת שמיים לקראתו; רק מי שריצה את חברו ואין בלב אחרים עליו זוכה לריצוי שמיים ולכפרה על מעשיו; ובעיקר – השערים נפתחים בפני מי שחפץ להיכנס בהם. המבקש להיכנס ולעלות דרכם אל ההר ימצא שהכל מזומן לו, ואין הוא מחויב עוד למועקות העבר, כי אם יש בידו לטפס מעלה מעלה. זה אשר אינו מבקש לעשות זאת ימצא את עצמו בדיוק באותו מקום שהיה נתון בו גם בשנה הקודמת.

אנו יודעים היטב כי לא הכל סובב סביב הרצון האישי שלנו. הנכונות שלנו לפתוח דף חדש אינה גורמת תמיד ובהכרח גם את נכונותו של האחר לעשות זאת. מעבר לכך, ישנם עוד שיקולים אלוקיים בהנהגת ארץ ושמיים, שאינם מאפשרים לנו לדעת את דרכי ההשגחה ואת מגוון האפשרות המתחדשת הפרושה לנגד עינינו. ידיעה זו מלווה אותנו לאורך יום הכיפורים כולו, ואין אנו מבקשים רק על עצמנו, אלא מבקשים כי שערי הלב ייפתחו אצל כולם. בשל כך אנו מתאמצים לשמירת קיומו של יום זה על ידי האומה הישראלית כולה, שהחסד שהיא משרה על עצמה ועל סביבתה ישפיעו עוד ועוד על דמותנו והוויתנו הלאומית. בתוך העולם הקבוע והיצוק מצויים אין ספור אפשרויות לשינוי, ואין ביד ה' לעצור להושיע ברב או במעט, בין אם מדובר באחדות לאומית ובצדק חברתי, בין אם מדובר בלבושה של ארץ ישראל ובין אם מדובר בזהותנו. אנו מבקשים ביום הכיפורים לעשות את תפקידנו הגדול – להשתנות, לשוב ולהתחדש, וה' יעשה הטוב בעיניו.

ימלא ה' משאלות לבנו לטובה בזאת השנה, ויפתח הן את לבותינו שלנו והן את שערי השמיים להשפעת שפע הטובה עלינו ועל כל ישראל. אמן.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#41 אורח - יוסף

אורח - יוסף
  • אורחים

פורסם 26/09/2004 - 12:32

להרוות בשמחה את עבודת הימים הנוראים

חודש תשרי מתחלק לשני חלקים:

במחציתו הראשונה של החודש – ראש-השנה,
עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים – עובדים את ה' בקו היראה, המרירות,
מתוך התעוררות של תשובה והתבטלות לה'.

במחצית השנייה של החודש קו העבודה מוחלף לכיוון של שמחה,
עד הציווי המיוחד לחג-הסוכות – "ושמחת בחגך והיית אך שמח",
עם שמחת בית-השואבה, והמשכה בשמחה העצומה של שמחת-תורה.

והאמת היא, שכל הקדושה העצומה שהורעפה בראש-השנה,
עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים,
באה ומתגלה בחג-הסוכות בקו השמחה – על-ידי השמחה והריקודים.

עובדה זו מתבטאת בגלוי בהתאמה ובחפיפה בין מצוות חג הסוכות לבין העניינים המיוחדים של הימים הנוראים.

מתקיעות-לסכך

אנו רואים בחג-הסוכות את ההשתקפות של ראש-השנה, עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים:
ראש-השנה – מצוותו העיקרית היא תקיעת השופר, שמתקיימת על-ידי תקיעת מאה 'קולות'.
התקיעות מתחלקות ל'תקיעה', 'שברים' ו'תרועה',
ומתוך סך-הכול של מאה ה'קולות' יש שישים 'תקיעות', עשרים 'שברים' ועשרים 'תרועות'.
עניין זה מרומז בסכך של הסוכה. 'סכך' בגימטרייה –100,
והחלוקה הפנימית בין האותיות מקבילה לחלוקה ב'קולות' השופר:
ס – 60, כ – 20, כ – 20.

ענן הקטורת וענני-הכבוד

יום-הכיפורים – העבודה העיקרית בבית-המקדש ביום-הכיפורים הייתה העלאת ענן הקטורת.
והנה, תורת החסידות מבארת שמאותו ענן קטורת 'נמשכים' ענני-הכבוד שהקיפו את בני-ישראל במדבר. והלוא זה עניינו של חג-הסוכות – "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל" – אלה ענני-הכבוד שהקיפום, אשר נוצרו מענן הקטורת של יום-הכיפורים.

עשרת ימי תשובה - גם שבעת הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים מקבלים ביטוי בקו השמחה בחג-הסוכות. כשם שבימים האלה יש שבוע שלם שבו כלולים כל ימי השבוע, כך גם בחג-הסוכות יש לנו שבוע שלם, שבו נכנסים כל ימות השבוע.

בימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים אנו עוסקים בתיקון ימי השנה שחלפה. יום ראשון מתקן את ימי ראשון בשנה שחלפה, יום שני – את ימי שני, וכך הלאה. זה גם עניינם של ימי חג-הסוכות, שמחדירים שמחה בכל ימות השנה הבאה עלינו לטובה: ביום ראשון – מביאים שמחה לכל ימי ראשון בשנה החדשה, וכך הלאה.

שמחה כל השנה

כך הימים הנוראים משתקפים בחג-הסוכות.
כך עוברות ההשפעות של הימים הנוראים ומקבלים את חותם השמחה,
כדי שעבודת השם במשך השנה כולה תהיה רוויית שמחה.

שמחה זו אינה נעצרת בתחום הרוחני בלבד, אלא היא חודרת עד החיים הגשמיים.
לכן בחג-הסוכות השמחה צריכה לבוא לידי ביטוי בדברים גשמיים – "אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".
מכאן באה השמחה גם לחיינו הגשמיים במשך השנה כולה.

(לקוטי שיחות הרבי מלובויטש כרך ב, עמ' 425)

#42 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 29/09/2004 - 12:00

סוכות- החג של ארץ ישראל, מאת הרב אלישע אבינר (מתוך העלון באהבה ובאמונה)

ניסי המדבר - הטעם למצוַת הסוכות מפורש בתורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג). אך נשאלת השאלה: מדוע נחוץ כל כך לזכור את הישיבה בסוכות? מה ערכן וחשיבותן של הסוכות האלו עד כדי כך שנקבע חג של שמונה ימים לזכרן?

הרמב"ם (ב"מורה נבוכים") כותב שני הסברים למצות הישיבה בסוכות. בהסברו הראשון הוא כותב שפסח נקבע זכר לנסי יציאת מצרים, וסוכות נקבע זכר לנסי המדבר . נס יציאת מצרים לחוד, ונס המדבר לחוד. אכן, היִשרדותנו "במדבר הגדול והנורא, נחש אף עקרב - אשר אין בטבע בן-אדם לחיות בו" היא נס גדול ; "ומפני זה קבעה תורה מצוה זו של עשיית סוכה זכרון לאותן סוכות שעשו להן במדבר" (רבנו בחיי, כד הקמח, ערך סוכה). נס מופלא הוא שעם שלם, נשים וטף, התקיים באזור מדברי בסוכות עראיות משך תקופה ארוכה, ועל כך אנו מודים לה' .

מיטב המקומות - בהסברו השני כותב הרמב"ם שמצות הישיבה בסוכה איננה זכר לנס שאירע לנו במדבר אלא להפך: זכר לתלאות הרבות שעברו עלינו במדבר. התורה מצווה עלינו להיזכר בתלאות העבר כדי לזכור את ימי הרעה בימי הטובה . מה הם ימי הטובה? משיב הרמב"ם: הימים שבהם אנו שוכנים בבתים נאים, "במיטב המקומות שבעולם והדשן ביותר, בחסדי ה' והבטחתו לאבותינו" (מו"נ). בימי הטובה, עלינו לזכור שבעבר מצבנו היה שונה: שכננו במדבר וביערות עד שהגענו למיטב המקומות. לכן, נדע להעריך את מצבנו הנוכחי, להכיר את הטובה האלוקית הגדולה ולהודות עליה.

לְמה מתכוון הרמב"ם בביטוי "מיטב המקומות בעולם"? - לארץ ישראל! בשעה שאנו יושבים בארץ ישראל, חובה עלינו לזכור שנדדנו במדבר לפני שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אל ארץ ישראל. בחג הסוכות אנו שבים אל הסוכה של המדבר על מנת שנדע להעריך את ארץ ישראל, נדע להוקיר את המתנה האלוקית של ארץ ישראל ונודה לה' עליה. בלשון אחרת: חג הסוכות הוא חג ההודיה לה' על ארץ ישראל . וכך כותב האברבנאל (פרשת ראה): "הסיבה שיש שלושה רגלים, לא פחות ולא יותר, היא שישראל קיבלו מה' שלושה חסדים גדולים, והם: יציאת מצרים, מתן תורה וירושת הארץ". שלושת הרגלים הם כנגד: עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל . פסח הוא חג ההודיה על יצירת עם ישראל בצאתו ממצרים. שבועות - על מתן תורה. סוכות - על ירושת הארץ .

הסברו של האברבנאל נראה קצת חדשני אבל הוא מתבקש מאליו. כיצד יתכן שעל דברים רבים ומגוונים נקבעו חגי הודיה, ועל ארץ ישראל לא נקבע מועד מיוחד להודות לה' ולשמוח במתנה הנפלאה שהוא העניק לנו?! מועד זה הוא חג הסוכות, חגה של ארץ ישראל. עם כל פשטותו, נשכח טעם זה למצווה משך אלפי שנות הגלות בשבתנו בחו"ל, ואת מקומו ירשו טעמים אחרים שהתאימו לנסיבות המצערות של שהותנו מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

מה מתאים יותר בחגה של ארץ ישראל מאשר לאחוז מתוך חיבה את צמחיה ופירותיה של ארץ ישראל ולנענע בהם. וכך כותב הרמב"ם: "ואשר נראה בטעם ארבעת המינים שבלולב, שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר שהיה 'לא מקום זרע ותאנה ... ומים אין לשתות' אל מקום עצי פרי ונהרות (= א"י), לפיכך נלקח לזכרון את הנאה בפירות ובעל הריח הטוב (= אתרוג), והנאה שבעלים והנאה שבעשבים (= ערבה)...". כל מצוות החג, הסוכה וארבעת המינים, קשורים להודיה על ארץ ישראל!

בשם הגר"א נמסר ביטוי קולע להשוואה בין הסוכה לארץ ישראל: מצוות ישיבה בסוכה ומצוות ישיבת ארץ ישראל הן שתי המצוות היחידות שהאדם מקיימן בכל גופו, גם בשעת אכילתו ושינתו . ורמז לכך בפסוק: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהילים עו). הושוו ציון וסוכה זה לזה.

אחיזה בארץ ישראל - מדוע נבחרה הסוכה העראית להודיה על מתנת ארץ ישראל? האם אך ורק כדי להזכירנו את המצב שקדם לכניסתנו לארץ ישראל?! יתכן שהסוכה נבחרה מפני שהיא מורה על עוצמת זיקתנו לארץ ישראל: אנחנו נאחז בארץ ישראל ולא ננטוש אותה גם אם נידרש להסתפק בישיבה בצל סוכה קטנה ודלה, החסרה לוקסוס ונוחות. סוכה של שתי דפנות וחצי היא כשרה על פי ההלכה - גם בה אנחנו מוכנים לשהות, למרות שהיא פרוצה לגנבים ולשודדים. גם בארץ ישראל, אנחנו מוכנים לשבת למרות אויבינו שמבחוץ!! לא סוד הוא שיש אנשים שאהדתם לארץ ישראל מותנית באפשרות לחיות בה חיים נוחים, בלא סיכונים בטחוניים או כלכליים. חלקם עדיין שוהים בחו"ל וחלקם אמנם יושבים בארץ אבל מוכנים לנטוש חבלי מולדת כדי לזכות בחיים נוחים יותר. מצוות הסוכה מכריזה שאנשים אלו שוגים בדרכם: ישיבת ארץ ישראל יקרה לנו יותר מכל נוחות זמנית!
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#43 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 06/10/2004 - 16:28

לשמחת תורה: מורשה קהילת יעקב- מאת עו"ד אביעד הכהן

"מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופע [=עשיר] ביותר. אמר לו רבי ינאי: יתכבד רבי ויתארח בביתי. אמר לו [=האורח]: אעשה מה שיהנה אותך. הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו. האכילהו, השקהו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו [=לפי שהיה האורח עם הארץ גמור]. אמר לו רבי ינאי: קח את הכוס וברך ברכת המזון. אמר לו האורח: יברך ינאי בביתו. אמר לו רבי ינאי: האם יכול אתה לחזור אחר מה שאני אומר? אמר לו האורח: כן. אמר לו רבי ינאי: אם כך, אמור 'אכל הכלב פתו של ינאי'. תפס האורח את רבי ינאי ואמר לו: מה? ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי באונאת דברים? אמר לו רבי ינאי: ומה י ירושתך, שאתה אומר שאצלי היא? אמר לו: שהתינוקות אומרים 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. שהתורה ירושה היא לכל ישראל, שלא נאמר 'קהילת ינאי' אלא 'קהילת יעקב'. לאחר שנתפייסו, שאלו רבי ינאי: מה מעשים טובים יש בידך שזכית לאכול על שולחני? אמר לו: מימיי לא שמעתי מילה רעה על מי שהוא ולא הלכתי רכיל ולא זו אף זו: מימיי לא ראיתי שנים שמתקוטטים ביניהם ולא עשיתי שלום ביניהם. אמר לו רבי ינאי: כל כך דרך ארץ יש בידך, ואני קראתיך כלב? ומיד קרא עליו רבי ינאי את הפסוק: "ושם דרך, אראנו בישע אלקים", השם לבו על אורחותיו – שווה הרבה, דאמר רבי ישמעאל בר נחמן: עשרים וששה דורות [=מבריאת העולם ועד מתן תורה] קדמה דרך ארץ לתורה, כמו שנאמר (בראשית ג, כד) 'לשמור את דרך עץ החיים', 'דרך' – זו דרך ארץ, ורק אחר כך 'החיים' – זו תורה. [על פי ויקרא רבה ט, ג; ילקו"ש תהלים, תשסג].



מדרש מופלא זה, על האירוניה והסרקאזם שגלומים בו, מבטא באופן מופלא את המתח שבין "תורה" ו"דרך ארץ", או בניסוח חריף יותר: בין תלמיד החכם הנראה בעיני הבריות כמתנשא ויהיר, לבין עם הארץ, מך, נכלם ומושפל.



מצד אחד מצייר לנו המדרש דמות אליטיסטית ומתנשאת. החכם אינו בוחל בלשון גסה ובמלים קשות ("אכל הכלב פתו של ינאי"). הוא "בוחן" את האורח במבחן רב תחומי. נראה בעליל שרצונו לבזות את אורחו ולהשפילו עד עפר, שהרי אם אפילו מקרא אינו יודע, סביר להניח שלא ידע משנה, אגדה ותלמוד. כשמתבררת האמת, מפציר בו רבי ינאי (והפעם בלשון ציווי, ולא בלשון הכבוד בגוף שלישי שבה ממשיך האורח לדבר אליו): "ברך בקול וגלה קלונך ברבים!". ניסיונו של האורח להימנע מביוש פניו ברבים לא צלח. הוא נתקל בסרבנות עיקשת של החכם: "חזור אחריי", למען ידעו הכל מהו ומיהו.



לפי המדרש החכם אינו חכם כל כך גדול. כבר בראשית הדרך טעה טעות קשה. למראה בגדיו ההדורים של עובר האורח, הוא טעה לחשוב שהנה ניצב לפניו "גביר" עשיר ביותר (שיוכל אולי לתרום לישיבתו?). הוא פונה אליו בגוף שלישי ("ייכנס כבודו אצלנו"), מכנה אותו "רבי". והנה לפניו סתם ארחי-פרחי, בור ועם הארץ.



מן המדרש עולה בבירור תיאור, שרבים כמותו בדברי חז"ל, של המתח בין אליטת תלמידי החכמים לבין עמי הארץ. "נושאי התורה" סבורים, כביכול, שהתורה ניתנה בידם "ירושה" מאבותיהם ורק להם חלק ונחלה בה. דמות החכם מוצגת במדרש כמורמת מעם, וכמגלה, כביכול, התנשאות והרמת אף עד כדי כך, שאין הוא נמנע מלשאול את אורחו: "מה יש בך בכלל, שזכית(!) לאכול על שולחני?". לדידו "סתם" יהודי פשוט אינו רשאי להיכנס לבית החכם. מנגד, ניצב לו עם הארץ, שאפילו לברך אינו יודע, אך גדול הוא בנימוס, במוסר טבעי, ב"דרך ארץ": אין הוא מתכבד בקלון חברו, אינו מהלך רכיל, ומשים שלום בין אדם לחברו. הוא "חלש" ביותר במצוות שבין אדם למקום (תורה, ברכת המזון), אך מהדר ומחמיר במצוות שבין אדם לחברו.



בניגוד לפתיחה, שבה אמור הקורא להזדהות, כמובן, עם דמותו של רבי ינאי, תלמיד חכם ומגדולי אמוראי ארץ ישראל, מגלה לנו המדרש בהמשכו שלמרות תדמיתו העלובה, גם עם הארץ ניחן במידות "דרך ארץ" שאין לזלזל בהן. עד כדי כך, שחותם הוא בקביעה – אם תרצו, לא רק היסטורית אלא גם ערכית – שלפיה "דרך ארץ קדמה לתורה".



לבד מהדגשת היותה של התורה נחלת "קהילת יעקב" כולה, מדגיש הכתוב את היותה "מורשה". לא תורה שנולדה היום, ולא תורה שאינה רלבנטית ליום המחר, אלא נחלה שעוברת מדור לדור. כל דור, כחוליה בשרשרת הארוכה, צריך להכיר את ה"מורשה" שניתנה בידו, ללמוד אותה, ולהטביע עליו את חותמו, כך שיהא ראוי להנחילה לדורות הבאים.



חג שמחת תורה עשוי וצריך להיות יום של חשבון נפש לכל העוסקים בתורה וחפצים ביקרה. תורת ישראל, אין צריך לומר, רלבנטית לכל אדם, ל"קהילת יעקב" כולה ולא רק לממיתים עצמם באוהלה יומם ולילה. שאלות של קדושת החיים, צדק חברתי, מוסר מלחמה, עשיית משפט ורדיפת שלום, שמירה על כבוד האדם וחירותו, צנעת הפרט וצניעות הכלל. ערכים אלה כולם מנסרים בחלל עולמנו יום יום ושעה שעה, אך "קולה של תורה" כמעט ואינו נשמע בהם, בוודאי שלא ברמה. חג שמחת תורה הוא מועד מתאים להשיב את התורה למקומה הראוי, כך שתהא מורשה ל"קהילת יעקב" כולה.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#44 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 10/10/2004 - 15:56

לא החג הוא היעד והמטרה, אלא דווקא ימי החול הרגילים והאפורים.
החג לא בא אלא להפיח רוח של קדושה והתעלות בתוך ימי החול והשגרה.
המשימה האמיתית מתחילה עכשיו

לא קל להיפרד מחודש תשרי, חודש עשיר כל-כך בחגים ובמועדים.
קשה להתנתק מהאווירה המרוממת והעשירה של החגים ולחזור לימי החולין האפורים והרגילים.
קשה שבעתיים לעזוב את תחושת ההתעלות והאחדות שריחפה באוויר בתקופת החגים ולחשוב שאנו צפויים להיכנס לחורף רווי מתיחות, מאבקים והכרעות גורליות.
כמה נפלא היה לראות את בני העם הזה בראש-השנה וביום-הכיפורים, בסוכות ובשמחת-תורה,
כולם מאוחדים ודבקים בתורה אחת, באלוקים אחד. ועכשיו הכול חוזרים אל שגרת החולין.

אך האמת היא, שדווקא עכשיו מתחילה המשימה האמיתית.
תקופת החגים אינה אלא הכנה והכשרה לאתגר האמיתי - להביא את האמונה והאחדות,
השמחה ואהבת התורה אל תוך חיי היום-יום. לא החג הוא היעד והמטרה,
אלא דווקא ימי החול הרגילים והאפורים.
החג לא בא אלא להפיח רוח של קדושה והתעלות בתוך ימי החול והשגרה.

אם נביט לאחור אל החגים שעברו עלינו, ניווכח כי אנו יוצאים לדרך עמוסים בתכנים ובחוויות רוחניות מגוונות ורבות. אנו נוטלים עמנו שפע אדיר של כוחות רוחניים, שאותם עלינו ליישם עכשיו בחיי היום-יום.
כל חג העניק לנו 'צידה' מסוג אחר, ויחד יש לנו תרמיל עמוס לכל ימות השנה.

מראש-השנה אנו נוטלים את קבלת עול מלכותו של הקב"ה. ביום הזה עמדנו כולנו לפני ה',
תקענו בשופר והכתרנו עלינו מחדש את הקב"ה למלך. "מלוך על העולם כולו בכבודך", ביקשנו,
והחלטנו למסור את עצמנו אל הבורא. קבלת עול מלכות שמים היא היסוד גם בחיי היום-יום,
והיא באה לידי ביטוי בקריאת 'שמע ישראל' בכל יום.
אך אחרי ראש-השנה אנו חשים ביתר עומק את קבלת מלכותו של הקב"ה.

ביום-הכיפורים חשפנו את המהות הפנימית שמסתתרת מאחורי כל אחד מאיתנו.
גילינו ביום הזה כי כולנו יהודים חמים, מלאי אמונה ואהבת-ה'. הוכחנו,
כי משוגותינו ועוונותינו אינם מבטאים את האמת הפנימית שלנו.
אף הכיסויים והכינויים שמאחוריהם אנו מסתתרים בימי השגרה אינם משקפים את מהותנו האמיתית.
אחרי יום-הכיפורים כולנו מרגישים את היותנו יהודים, בנים לקב"

חג-הסוכות נתן לנו מבט מעמיק על התרומה ההדדית של כל חלקי עם-ישראל. הבנו,
שאין יהודים שווים יותר ושווים פחות. נוכחנו, שבלי הערבה אין תועלת באתרוג, בלולב ובהדס.
עכשיו קל לנו יותר להרגיש את אחדות העם ואת האהבה לכל חלקיו. ישבנו כולנו בסוכה אחת,
שפרשה עלינו את כנפיה, ונזכרנו בכנפי השכינה הפרושות מעל העם היהודי וביד ההשגחה שמוליכה אותו בבטחה אל ייעודו.

ולבסוף בא שמחת-תורה, היום המופלא הזה שבו רוקדים כולנו עם ספר-התורה - למדנים ועמי-הארץ, נכבדים ופשוטי-עם, חסידים וותיקים וכאלה אשר מקרוב באו.
אנו שמחים שיש לנו תורה ומבטאים את האהבה שבלב כל אחד ואחד מאיתנו למתנה הנפלאה שנתן לנו הקב"ה. עכשיו, כשאנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה, אופפות אותנו השמחה והאהבה שביטאנו כלפיה בשמחת-תורה.

מצויידים בכל אלה אנו שבים אל ימי החולין, כדי שנעשה את החולין קודש.
אנחנו פותחים את החזרה לשגרה בקריאת פרשת בראשית, שבה מסופר על בריאת העולם.
יש אפוא בעל-בית לעולם זה, יש מנהיג לבירה,
ויש לנו על מי לסמוך.

הפרשה גם נותנת לנו תשובה ניצחת לטענות מצד אומות-העולם 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות'.
על כך משיב עם-ישראל, כדבריו הנצחיים של רש"י: "כל הארץ של הקב"ה היא.
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו".
אם נדבק באמת זו – ננצח

מאת: הרב מנחם ברוד
כ' בתשרי התשס"ה (05/10/04)

#45 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 24/11/2004 - 19:54

ראש השנה לחסידות
י"ט כסלו
העולם בימינו הגיע לפסגות גבוהות של ידע מדעי והתפתחות טכנולוגית.
אנחנו מבינים כיום לאין-ערוך יותר מבדורות הקדמונים את מבנה הבריאה וכיצד עובדים הדברים.
אולם דווקא כשאנו מתפוצצים מרוב ידע, גוברת התחושה שבעצם איננו יודעים.
אנחנו יודעים איך פועלת מכונית משוכללת, אבל איננו יודעים לאן היא צריכה לנסוע.
אנחנו מבינים את התהליכים המתחוללים בגוף האדם, אבל לגמרי לא ברור לנו מה תפקידו בעולם.

זה הרקע לצימאון האדיר שמקיף היום את העולם כולו – צימאון לרוחניות, לדברים שמעבר להיבט החומרי. רבים – גם מקרב אומות-העולם – חשים שהתשובות טמונות בתורת הנסתר היהודית (ומכאן גם הניצול של גורמים מסויימים המשווקים 'קבלה' בגרוש). לאמיתו של דבר, החסידות נתנה מענה לצורך הזה כבר לפני מאתיים וחמישים שנה.

לא "אסור וזהו"

החסידות מסבירה, שבדורות האחרונים חובה לעסוק בלימוד מעמיק של פנימיות התורה משני טעמים עיקריים:
האחד - הואיל ואנו מתקרבים לימות המשיח, שבהם "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כלשון הרמב"ם בסיום ספרו) - הרי ההכנה לזה היא על-ידי הרחבת הדעת וההבנה בגדולת הבורא,
ככל שידנו משגת.
השני - הואיל ובעולם יש הרחבה עצומה של חכמה וידע, אי-אפשר להישאר עוד ברמה של אמונה בלבד, אלא צריך להרחיב את הדעת גם בענייני האמונה ובידיעת הבורא.

דבר זה מבוסס על מה שכתוב בספר הזוהר,
שבמאה השישית לאלף השישי יתגלו מעיינות החכמה העליונים ומבועי החכמה התחתונים.
החכמה העליונה - זו חכמת התורה, החכמה התחתונה - היא חכמת העולם.
ואכן, בתקופה זו חלו שתי מגמות מקבילות:
מצד אחד נתגלתה תורת החסידות, שהביאה עמה גילויים מופלאים של החכמה העליונה,
פנימיות התורה. ומצד שני, החלה ההתפתחות המדעית העצומה (ואחד הביטויים שלה - תנועת ההשכלה).

שתי החכמות הללו ירדו במקביל, זו לעומת זו. שכן רק על-ידי ההרחבה בחכמת התורה, היא תורת החסידות, אפשר להתמודד מול שפע החכמה שהציף את העולם. החסידות היא התרופה לחכמות החיצוניות, והיא גם מדריכה אותנו איך להשתמש בכל הישגי המדע בצורה נכונה, כדי שישרתו את עבודת ה'. בלא החסידות היינו חשופים למתקפה עזה של חכמות העולם, וספק רב אם אפשר היה לצאת ממתקפה זו בשלום.

הכנה לימות המשיח

ואכן, רק לאחר ששולם מחיר יקר חדרה בקרב הורים ומחנכים ההכרה, שאי-אפשר עוד להסתפק בדרך החינוך של הדורות הקודמים, כאשר אמרו לילד: "אסור וככה זה", אלא חייבים להסביר לו היטב את טעמם של דברים. כיום מושם דגש רב יותר על לימוד רציני של יסודות האמונה, והתוצאות ניכרות היטב.

ההיסטוריה של הדורות האחרונים מוכיחה הוכחה חד-משמעית,
כי מי שזכו להבנה והשגה בתורת החסידות, הבינו מהי תורה ומהי מטרת המצוות,
קיבלו מושג-מה על תפיסה נכונה של גדולת הבורא - עמדו ביתר קלות מול פיתויי העולם מחד,
ומול רדיפות וקשיים מאידך.

על האור המופלא הזה אנו מודים לה' בחג-הגאולה י"ט בכסלו.
זה יום של שמחה והודיה לה' לא רק על שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו,
אלא על האישור שניתן בשמים לגילויה של תורת החסידות ולהפצתה בקרב כל תפוצות ישראל.
נאחל אפוא איש לרעהו, כמנהג חסידים:

"חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו".

הרב ברוד




אני אוהבת אותך אלוקים




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים