מעבר לתוכן


למה החרדים מתעקשים ללמוד תורה?


  • Please log in to reply
1 reply to this topic

#1 אורח - יונית

אורח - יונית
  • אורחים

פורסם 15/07/2012 - 17:48

למה?

#2 rabbigil

rabbigil

    רב הקמפוס

  • מנהלי פורום
  • 127 הודעות:

פורסם 15/07/2012 - 19:09

ב"ה

ליונית ברכה ושלום,

ברשותך לא אדבר על חרדים או אחרים אלא על התורה, ותיקותי שזה יענה על שאלתך.

התורה היא ספר ההדרכה שנתן בורא העולם ומנהיגו לאנושות כולה ובו הוראות כיצד לתפעל נכון את העולם.
במתן תורה נתן ה' את תורתו לנו הנבראים.
התורה קדמה לעולם, כמו שה' קדם לעולם, והיא גם התכנון – השרטוט ההנדסי של העולם.
חז"ל אומרים שה' הסתכל בתורה וברא את העולם.

התורה לא מוחלפת?

אחד משלושה-עשר עיקרי-האמונה של דת-ישראל הוא ה'עיקר' התשיעי, האומר: "זאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו".
דת-ישראל עומדת על עיקרון זה, שלפיו התורה שמצויה בידינו לא תוחלף לעולם ותעמוד לנצח.
כידוע, במסגרת עיקרי-האמונה לא נכלל כל דבר שיהודי חייב להאמין בו.
יהודי צריך להאמין, למשל, שהיה מבול, כיוון שהדבר כתוב בתורה, אבל היותו של המבול אינה 'עיקר' בדת-ישראל.
ה'עיקרים' הם היסודות המרכזיים שעליהם עומדת כל דת-ישראל ובלעדיהם אין היא שלימה.
נשאלת אם כן השאלה, למה חשוב כל-כך להאמין שה' לא יחליף את התורה?

וכי אנחנו נקבע לה' מה לעשות?

ומה איכפת לנו אם ביום מן הימים יחליף את מצוותיו? במה זה פוגע בדתנו? להיפך, יהיה זה הגיוני לומר, שככל שעם-ישראל יתעלה ויזדכך, כך יהיה צורך במצוות אחרות, נעלות יותר, בהתאם לרמתו החדשה! למה איפוא לא ייתכן שבשלב כלשהו יתעלה העם עד שהקב"ה יתן לו מצוות אחרות?!

רצון בלי מטרה

מסבירה תורת החסידות, שהדגש ב'עיקר' זה אינו על העתיד אלא על ההווה.
כלומר: מה שחשוב לנו לדעת אינה העובדה שבעתיד לא תשתנה התורה, אלא שהתורה היא כזאת שאינה ניתנת לשינוי. האמונה שהתורה, במהותה, אינה נתונה לשינויים - אמונה זו היא יסוד מרכזי בדת-ישראל.
דרושה כאן הבחנה בין שני סוגים של רצונות. ישנו רצון שנועד לשרת מטרה כלשהי, ויש רצון עצמותי-מהותי שעומד בזכות עצמו ללא תלות בדברים אחרים. למשל: אדם רוצה לעבוד. למה? כי הוא רוצה כסף. למה הוא רוצה כסף? כדי לקנות דברים שונים. למה הוא רוצה באותם דברים? כדי שחייו יהיו נעימים וקלים יותר. אנו רואים איפוא, שכל אחד מהרצונות הללו נועד לשרת מטרה כלשהי. על כן יכולים הרצונות הללו להשתנות. אם אפשר יהיה להשיג כסף בלי לעבוד - לא ירצה האדם לעבוד. אם יקבל את כל הדרוש לו בלי כסף - יפוג הרצון בכסף. אלה רצונות שנועדו להשיג מטרות, ומטבע הדברים הם נתונים לשינויים.
אולם יש רצון שאינו קיים כדי להשיג מטרה כלשהי; הוא עומד בזכות עצמו. כזה הוא הרצון לחיות. אדם רוצה לחיות לא בשביל משהו. גם האדם שחייו מלאי סבל ושאינו משיג את מה שהוא מבקש - גם הוא רוצה לחיות. רצון כזה מכונה 'רצון עצמותי'. כלומר: הוא נובע מעצם מהותו של האדם ואינו חלק ממטרה כלשהי. רצון כזה אינו יכול להשתנות. הואיל והוא אינו תלוי בתנאים כלשהם, אלא הוא נובע מעצם מהותו של האדם - הרי כל עוד נשמה באפו של אדם, יש בו רצון עז לחיות.
התורה קדמה
עתה נבין למה אין התורה יכולה להשתנות. התורה אינה קיימת בשביל משהו או מישהו. היא קיימת בזכות עצמה, בלי שום קשר לעולם. היא חכמתו העצמותית של הקב"ה. היא היתה קיימת עוד לפני שנברא העולם. העולם כולו נברא בהתאם לתורה ובשביל התורה. לכן אין התורה יכולה להשתנות.
בעומק יותר: התורה והקב"ה אינם שני דברים נפרדים. אדם ההוגה רעיון מסויים או רוצה דבר-מה - הוא והרעיון, או הוא והרצון, הם שני דברים נפרדים. הוא עצמו עלול לבטל את הרעיון ולהחליף את הרצון. אבל רצונו וחכמתו של הקב"ה הם דבר אחד איתו: "הוא וחכמתו ורצונו אחד". על כן, כשם שהקב"ה עצמו אינו מתחלף ואינו משתנה חלילה, כך גם תורתו ומצוותיו אינן בנות-שינוי.
גישה זו היא עקרונית ובסיסית ביותר. יהודי צריך לדעת על מהותה האמיתית של התורה. חשוב מאוד שיאמין ויזכור, כי התורה היא חלק מעצמותו וממהותו של הקב"ה, ומשום כך היא אין היא יכולה להשתנות לעולם.

אתה נכנס לבית-מדרש או ישיבה ושומע שני יהודים מתווכחים בלהט. אתה מטה את אוזנך, ומה שאתה שומע הם מלים ומושגים שתלושים לחלוטין מהמציאות בת-ימינו. שני הלומדים עשויים לדון בנושאים שמשמעותם המעשית אבדה עם חורבן בית-המקדש. הם עשויים לדבר גם על מצבים תיאורטיים לגמרי, שאין שום סיכוי שיתממשו אי-פעם בחיים. אתה מביט בהם, בלהט הבוער בעצמותיהם, ואתה שואל את עצמך: למה הם 'משחיתים' את זמנם על דברים שאין להם דבר עם המציאות?!
בתלמוד מצויים דיונים רבים בנושאים שחכמי התלמוד עצמם מעידים עליהם שהם כלולים בהגדרה - "לא היה ולא עתיד להיות". חלק מדיוני התלמוד עשויים להיראות תלושים לחלוטין מכל אפשרות של התממשות מציאותית. על השאלה, למה צריך לעסוק בנושאים אלה, משיבים חז"ל: "דרוש וקבל שכר".

לא כמו רפואה

מבחינה זו, יש הבדל מהותי בין התורה לחכמות אחרות. רופא, למשל, שלומד רפואה, עושה זאת אך ורק כדי לרפא אנשים. אין לו שום עניין בדיונים תיאורטיים על מחלות שלא היו ולא נבראו. כל הצידוק למדע הרפואה הוא במשמעויותיו המעשיות, ודברים שלא יכולה להיות להם משמעות מעשית - הם נטולי ערך ובגדר פלפול-סרק. בתורה, לעומת זאת, תמונת-המצב הפוכה: לימוד התורה הוא מטרה בפני-עצמה, ואילו הצורך לדעת איך להתנהג בחיי היום-יום הוא משני ביחס לעצם הלימוד.
התורה והמצוות מהוות אמצעים להתקשרותו של האדם עם בוראו. מקובל לחלק את ההתקשרות הזאת לשני חלקים - יש התקשרות שנעשית על-ידי המצוות ויש התקשרות שנוצרת על-ידי לימוד התורה. מכאן, שהתורה אינה אמצעי לקיום המצוות בלבד, אלא היא מטרה נכבדה בזכות-עצמה, שכן לימודה יוצר קשר מיוחד ומופלא בין האדם לקב"ה. לכן במובנים רבים חשוב לימוד התורה אף יותר מקיום המצוות - דבר שבתחום הרפואה, למשל, הוא אבסורדי (לומר שלימוד הרפואה חשוב יותר מריפוי החולה).
כאשר הקב"ה נתן את התורה בהר-סיני, הוא פתח במלה 'אנכי'. אומרת על כך הגמרא, ש'אנכי' ראשי-תיבות: "אנא נפשיכתבית יהבית" (אני את נפשי - עצמי. כתבתי ונתתי). כלומר: בתורה נתן לנו הקב"ה את עצמו, כביכול. הוא הלביש בה את חכמתו האין-סופית ואת רצונו העצמותי. כאשר יהודי לומד את התורה, מתמזג שכלו עם שכלו של הקב"ה, כביכול.
מגדל פורח
מבחינה זו אין משמעות לצורה שבה מתלבשת חכמתו של הקב"ה. אין זה משנה כלל אם הדיון הוא על "שניים אוחזין בטלית" או על "מגדל פורח באוויר". ההיגיון הפנימי שבדברים הוא החשוב, ולא ההיבטים המעשיים שלו. שני היהודים שלומדים תורה, אינם חייבים כלל לחשוב על משמעות לימודם בחיי-המעשה. הם שואפים להגיע אל האמת שבתורה, באותה סיטואציה שהתורה מציגה לפנינו. אמת זו - היא חכמתו של הקב"ה, ואליה הם חותרים.
כשיהודי מגיע אל הרעיון האמיתי שטמון בתורה, הוא מגיע לדבקות עצומה עם הקב"ה (והוא חש זאת כאשר הלימוד הוא 'לשמה', לשם הדבקות וכדי לקשור את נפשו עם הקב"ה). החכמה האלוקית אינה משתנה בעקבות העובדה שהיא התלבשה בדברים גשמיים, הלקוחים ממציאות עולמנו. במהותה הפנימית היא נשארה חכמה אלוקית זכה, חכמת-ה'. היהודי הלומד אותה, מבין אותה ומגיע אל נקודת-האמת שבה - ממזג את שכלו עם חכמתו של הבורא.
לכן מוגדרת התורה כמזונה של הנפש. כשם שהמזון, לאחר שהוא מתעכל ומתמזג בגוף, הוא נספג באיברים ומזין אותם. כך התורה, לאחר שאדם מתייגע בה עד שהיא נתפסת בתוך שכלו - היא מתאחדת עמו, ומזינה את נשמתו.

יש עוד הרבה להרחיב בנושא, השתדלתי לגעת במספר נקודות שאקווה שיהיו "מזון" למחשבה.

שבוע טוב
גיל הכהן בליזובסקי
רב אוניברסיטת בן גוריון




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים