מעבר לתוכן


תמונה

אז מה היה לנו..., שרשור במעגל השנה


  • Please log in to reply
76 replies to this topic

#46 gali

gali

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 113 הודעות:

פורסם 05/12/2004 - 21:52

בנרות החנוכה צפונים מסרים חשובים,
הן לעצם תוכנו של חג החנוכה והן כלקח להנהגה היהודית בחיי היום-יום.


מעובד ממכתב הרבי מליובאוויטש לימי החנוכה

לקראת ימי החנוכה הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה,
ראוי לציין כמה נקודות ולקחים הבאים לידי ביטוי במצוות נר-חנוכה,
שהיא המצווה הראשונה מהמצוות המיוחדות לימי החנוכה.

א) הדבר הראשון והמיידי שכל אדם רואה במצוות הדלקת נרות-החנוכה הוא,
שזו מצווה שמפיצה סביבה אור. דבר זה ממחיש, שקיום מצוות הבורא מאיר את העולם באור הקדושה. ומנרות החנוכה יכולים אנו להקיש לשאר המצוות, שאף הן מאירות את חיי האדם ואת העולם כולו,
ובלשון הכתוב (משלי ו,כג): "כי נר-מצווה ותורה-אור".

ב) את נרות החנוכה מדליקים על-פי הכלל: "מוסיף והולך".
בכל לילה מוסיפים נר על הנרות שהודלקו בלילה שלפניו.
אין זה בא לומר, שבלילה הקודם לא נעשתה המצווה בשלמות.
אדרבה, כשמדליקים בלילה הראשון נר אחד - מקיימים את המצווה בכל השלמות.
אלא שכאשר עובר יום והאדם מתבגר ומחכים יותר - גם הדרישות גדלות בהתאם לזה,
ולכן אין הוא יכול להסתפק במה שהדליק אתמול, אלא עליו להוסיף נר.
למדנו מכאן, שאדם צריך להוסיף תמיד עוד ועוד ב"נר מצווה ותורה אור" ובהארת הסביבה,
באור של טוב וקדושה, ולפעול על-פי הכלל "מעלין בקודש", לא רק בימי החנוכה אלא בכל השנה כולה.

ג) המקום שנקבע להדלקת נרות החנוכה הוא "על פתח ביתו מבחוץ".
אף כאן טמון קו-מנחה בחייו של יהודי: אין להסתפק בכך שהיהדות מאירה בתוך הבית,
אלא מחובתו של יהודי להפיץ את היהדות, את אור התורה ומצוותיה, גם מחוץ לביתו,
עד שהאור יגיע גם לאלה שנמצאים ב'רשות הרבים', ועד לאותם יהודים שמבחינת חיים יהודיים שלמים, נמצאים עדיין, מסיבה זו או אחרת, 'בחוץ'.

ד) אין להמתין עד שהנמצאים בחוץ יהיו מוכנים להיכנס אל הבית.
יש לנהוג כנרות החנוכה - להביא אור אל הנמצאים בחוץ, במצבם הנוכחי, כפי שהם.
אחר-כך צריך להשתדל לקרבם ולהכניסם 'פנימה'.

ה) נרות החנוכה גם רומזים, שאף-על-פי שבחוץ שקעה החמה והחושך מכסה את הארץ,
הרי כשיהודי רואה זאת, אין הוא נבהל מפני החושך. אדרבה, הוא מבין,
שהגיע הזמן והרגע שבורא העולם ומנהיגו מעניק לו את היכולת להתקדש על-ידי קיום מצווה חדשה.
לכן מודה היהודי לקב"ה ומברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והוא מדליק את נר החנוכה.

ו) מצוות נר החנוכה ניתנה הן לגברים והן לנשים,
אולם דווקא הנשים נוהגות "שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות".
התוכן והמשמעות של נרות החנוכה חודרים באופן מיוחד דווקא ללב הנשים,
עד שהן מתעלות ומתנתקות לחלוטין מכל המלאכות השונות.

את כל הדברים האמורים יש לתרגם למעשים, שהרי "המעשה הוא העיקר".
יש לפעול בכיוון זה ובאופן של "יילכו מחיל אל חיל".

ויהי רצון, שכאשר כל אחד ואחת מתוך כלל אחינו בני-ישראל יפעלו בעניינים אלה,
ימהר הדבר ויחיש את שימת הקץ לחושך גלותנו ולחושך השורר בעולם כולו, וכמו "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" - כן נזכה במהרה בימינו, שהקב"ה יעשה לנו ניסים ונפלאות וישועות - ובמיוחד בשנה זו, תהיה שנת ניסים - בביאת משיח-צדקנו, שלבואו הננו מקווים ומחכים כל יום וכל היום - בקרוב ממש.


אני אוהבת אותך אלוקים

#47 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 07/12/2004 - 13:13

מהות חג החנוכה - מאת הרב מיכאל ברום – ראש ישיבת ההסדר שילה

הרמב"ם בהלכות חנוכה מסביר לנו היטב את מהות ימי החנוכה."בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות ולחצו לחץ גדול עד שרחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני.

וכשגברו ישראל על אויבהם ואבדום בכ"ה בחודש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פח אחד ולא היה בו אלא להדליק יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים אלו שתחילתן בכ"ה בכסליו ימי שמחה והלל מדליקים בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס וימים אלה הן הנקראים חנוכה והן אסורים בהספד ותענית כימי הפורים והדלקת הנרות בהם היא מצווה מדברי סופרים כקריאת המגילה".

מדברי הרמב"ם האלו מבינים אנו שעיקר המאבק בחנוכה היה על המהות והצביון הרוחני של עם ישראל כאשר היוונים מכח תרבותם הפילוסופית ניסו להשמיד את המסורת הרוחנית שבאה מכח התורה. הנצחון מבשר שאכן התרבות הרוחנית של עם ישראל הצליחה ועמדה מול התרבות היוונית ושיא הדבר בכך שעם ישראל מצליח שוב להדליק את נרות המערכה במשך שמונה ימים ע"י נס פח השמן. נס זה מורה שעם ישראל מסר את נפשו על מנת להמשיך להביא לעולם את אור התורה ובזכות זה זוכה לנס כל כך גדול.

"בימים ההם בזמן הזה" גם בתקופה זו אנו נבחנים ביכולת שלנו להדבק באור התורה בצורה מוחלטת ללא השפעות זרות.יה"ר שנזכה כולנו שיתקיים בנו הפסוק: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

לקוח מ"מניחוח הקטורת", עלון הישיבה המופץ לחיילים.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#48 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 22/12/2004 - 13:20

מה קרה בעשרה בטבת? - מתוך לוח דינים ומנהגים היכל שלמה

בחודש טבת שלוש תעניות זו אחר זו, על שלוש פורעניות שבאו על ישראל בימים שמונה, תשעה ועשרה בטבת. התעניות של ח` וט` בטבת נקראות תעניות צדיקים, ואין מתענים בהן אלא יחידים בלבד; ואילו התענית של עשרה בטבת - תענית לכל הציבור.

בשמונה בו, תענית צדיקים, שבו תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי מלך יוון, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, לפי שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה.

בתשעה בו, תענית צדיקים, שבו מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, שהעלו את ישראל מבבל ופרנסו אותם בכל צורכיהם, ובמותם חשכו עיניהם של ישראל שבאותו הדור, ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלה, ולא היתה תמורה לאבדה זו.

בעשרה בו, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושם עליה מצור שלוש שנים, עד שהובקעה העיר בתשעה לחודש תמוז בשנה השלישית לתחילת המצור.

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום לאמירת קדיש, לכל מי שקרוביו נרצחו בשואה ויום מותם אינו ידוע.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#49 אורח - אורח_חני_*

אורח - אורח_חני_*
  • אורחים

פורסם 17/01/2005 - 19:43

עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ,
מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות,
ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי.
כמו-כן אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על אלו שחנטו לאחר-מכן.

עם זאת, מכיוון ש'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה".

לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים (עניין הצמיחה),
כפירות האילן, שעניינם אינו להיות מזון הכרחי לקיום האדם, אלא "להחיות בהן נפש כל חי".

נהגו אפילו בחו"ל להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן,
ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ונוהגים לאכול גם חרובים,
שיש להם שייכות מיוחדת לניסים,
כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת",
ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו,
בהיותו 'מלומד בניסים'
(כמובן יש לבדוק את כשרותם, לעניין רכיבים, חרקים, עורלה ומעשרות, ולנהוג בדיני ברכותיהם כדין, לרבות ברכת 'שהחיינו').



המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים.
הרבנים כתבו על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי",
ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום 'יישוב ארץ-ישראל'.

לאחרונה נפוצה 'הגדה' לט"ו בשבט, שהופקה בצורה נאה ומושכת, ומופצת גם בבתי-ספר דתיים וחרדיים, אך כלול בה חומר הרחוק מרוח ישראל סבא, ושומר נפשו ירחק ממנה ומשכמותה

#50 אורן ש.

אורן ש.

    פעיל בנושא טבעות בצל

  • רשומים+
  • 4102 הודעות:

פורסם 17/01/2005 - 19:54

המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים.
הרבנים  כתבו על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי",
ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום 'יישוב ארץ-ישראל'.

לאחרונה נפוצה 'הגדה' לט"ו בשבט, שהופקה בצורה נאה ומושכת, ומופצת גם בבתי-ספר דתיים וחרדיים, אך כלול בה חומר הרחוק מרוח ישראל סבא, ושומר נפשו ירחק ממנה ומשכמותה

<{POST_SNAPBACK}>


אני מתלבט בין :eyes: ל :אוי:
הכותב אינו קוסמטיקאית

Outside of a dog, a book is man's best friend. Inside of a dog it's too dark to read - Groucho Marx

מייספייס

#51 אורח - אורח_חני_*

אורח - אורח_חני_*
  • אורחים

פורסם 17/01/2005 - 20:10

תשאלו כל אחד: טו בשבט מהו?!
’מה זאת אומרת,’ יענה הלז ’יום הולדת לאילנות’.
ומהו מצוותו של יום? תוסיפו ותשאלו. ’לטעת עצים של קק"ל ביערות עתידיים’ ישיב הלה תוך משיכת כתפיים הרומזת על בורותו בעניני יהדות בכלל וט"ו בשבט בפרט.

מסתבר, שלא כל מה שלמדנו אצל הגננות מדויק בתכלית הדיוק.
המשמעות אותה הרבה מאיתנו מיחסים לט"ו בשבט איננה מדויקת,
וכדאי להעביר כאן את הדברים כמות שהם:

תורתנו מצווה על כל יהודי העוסק בחקלאות להקדיש חלקים מסויימים מן התבואה הגדלה בשדותיו,
ולתתם – באופנים שונים – לאלוקים.

כיוון שעיקר התעסקותם של האנשים בימי קדם היתה החקלאות, וגם היום – על אף התקדמותה הרבה של הציליויזיה האנושית – עדיין נצרכים אנו לפירות והירקות הגדלים מן האדמה, ובמדה מסויימת מאוד חיינו אף תלויים בהם. כיוון שכך, קבעה התורה שכדי שאדם יזכור שלא כוחו והידע אותו רכש הם אלה שצלחו בידיו על מנת לגדל בשדותיו גידולים בריאים ועסיסיים, אלא זוהי עזרתו המאסיבית משהו של אלוקים שהואיל להוריד את הגשם בעתו, לדאוג לאדמה להגדיל ולפתח את הנבטים הצעירים, וגם להרחיק ענני ארבה טראגיים העלולים לזלול את פירותיו לתאבון. על מנת לתת תזכורת קטנה לאדם, שאלוקים הוא זה שגידל כאן את הפירות – על כן קבעה התורה לאדם לתת מתבואתו לאלוקים, זוהי תודתו הצנועה של האדם על עזרתו של האלוקים בנושא זה.

אחד מן הציווים הוא, שעל האדם לתת ’מעשר’ – עשירית (10%) מתבואתו לאלוקים. תבואה זו הנקראת ’מעשר’ יש לתתה לכהן, שהוא עובד בבית המקדש וכל חייו מוקדשים לאלוקים.

על פי שיקוליים טבעיים מסויימים הקשורים לגידול האילנות המפורטים בגמרא (מסכת ראש השנה, דף י"ד, עמוד א’), וכדי למנוע אי סדר בנושא נתינת המעשרות – קבעו חכמינו שט"ו בשבט יהיה ’ראש השנה לאילנות’.

הענין הוא, שבכל שנה ניתן לתת מעשר רק על פירות אותה השנה. גבול זה בין השנים (איזה תבואה שייכת לשנה זו, ואיזה לשנה שעברה) נקבע לט"ו בשבט. ועל כן, כל תבואה שגדלה שליש גידולה עד ט"ו בשבט – משתייכת לשנה שעברה, ומט"ו בשבט ואילך – מעשרותיה שייכים לשנת הגידול הבאה.

דבר נוסף הוא הערלה: מיום נטיעת שתילו הזעיר של האילן עד עבור שלש שנים מיום זה – נקראים פרות האילן ’פרות ערלה’, ואסור לאכול מהם, ואף אסור להנות משויים.

ספירת שני הערלה נקבעת אף היא לפי ט"ו בשבט, ולא על פי יום נטיעתו של העץ. לדוגמא: שתיל שניטע ביום י’ בשבט – לאחר חמשה ימים – ביום ט"ו בשבט מלאה כבר שנה מבחינת שנות ערלה! ומעתה ואילך נותר לספור עוד שנתיים בלבד עד לסוף שנות הערלה.

זהו אם כן ט"ו בשבט – יום הקובע ומווסת את גילם של העצים עבור עניני מצוות שונים.

מהם מנהגי היום? נוהגים לאכול ביום זה פרות ובמיוחד פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, שהם: גפן, תאנה, רימון, זית-שמן, ודבש (תמרים). נוהגים לאכול ביום זה אף חרובים.
.

#52 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 22/01/2005 - 23:51

ט"ו בשבט בדור המיקרוגל- מאת יוני אלטמן

"השקדייה פורחת ושמש פז זורחת, ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג"
כן, ט"ו בשבט הגיע, חג האילנות. אך לעיתים נדמה שעם השנים החג הזה הופך להיות פחות ופחות אקטואלי.
האדם המודרני כבר לא תלוי בטבע כמו בעבר.
הוא חי לו בדיור מוגן ואטום, ופגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כל רושם. הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על כל המגבלות שמציב בפניו הטבע. הוא הולך ומנצח את המחלות, משפר את איכות חייו, מתגבר על מרחקים של זמן ומקום בין רגע, ונדמה שאפילו השמים אינם הגבול בשבילו.
האם לאדם הזה יש עוד מה ללמוד מן הטבע, האיטי והמסורבל? זה שמתקדם לו בשלבים אט אט, ולא ממהר לאף מקום? האם לאילן ולפרח יש עוד מה לומר שאיש ההיי-טק החמוש בפלאפון, מחשב נייד ומכונית מהירה המצויידת בכל השכלולים?
ובכן, האמת היא שכן. והחג הזה, חג הטבע והאילנות, נושא בקרבו מסר חשוב מאד לאדם המודרני. מסר שאם רק יפתח את אוזניו וישכיל להאזין לו, ישפיע על חייו לבלי היכר. למה הכוונה?

הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים והמופלאים שהיא העניקה לאדם, גם גרמה לו לכמה קלקולים.
האדם המודרני התרגל להיות עצלן. נקודה.
הכל בא לו בקלות.
אם פעם כדי להגיע לתל- אביב הוא היה צריך לצאת למסע מפרך על החמור למשך שלושה ימים, היום די ב'קפיצה' של חמישים דקות ברכב מהיר.
אם פעם כדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס הוא היה צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך שבועיים, במקרה הטוב, היום די לשלוף את הפלאפון מהכיס ולחייג את המספר המבוקש, או פשוט לשלוח אימייל.
אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת צהריים היה צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו' וכו' וכו', כיום מספיק לקנות עוף קפוא בסופר ורק לבשל אותו. ואם אפילו לזה אין כוח, אפשר פשוט להוציא מנה מוכנה מהמקפיא ולהכניס למיקרוגל לשלושים שניות.

צורת החיים הזו מרגילה את האדם לעצלנות. הוא מקבל כל כך הרבה דברים מדהימים כמעט מבלי לטרוח עליהם, ואם חלילה משהו לא מספיק מתאים לפי טעמו, הוא מייד מתחיל להתלונן ולקטר.

אך ישנה בעיה חמורה מזו, והיא חוסר הסבלנות.
בעבר דברים היו אורכים זמן, היה צורך להמתין בסבלנות, לחכות, לשמור על שלווה ועל קור רוח. היום הכל כל כך מהר, כהרף עין ממש. הכל נעשה במהירות הבזק, והאדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.

ומה יקרה כשישנם דברים במציאות שעדיין אורכים יותר מרגע אחד? שעדיין דרוש להם זמן כדי להתפתח, לצמוח, להיבנות?
לאדם המודרני קשה איתם מאד.
הוא מתעצבן, מתרגז, נעשה מתוסכל ומאוכזב ומתחיל להתלונן ולהאשים. קשה לו להבין שלא כל דבר עובד בקצב המיקרוגל.

חינוך ילדים, למשל, זה דבר שלא שקורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי, סבלנות ואורך רוח.
למרות שאולי הוא מאד היה רוצה, האדם המודרני לא יכול להכניס את הילד שלו למיקרוגל, להקיש את הקוד המתאים, ולראות איך הוא יוצא עוד 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות אבל זה פשוט עובד אחרת.
אבל הוא הרי כל כך ממהר, יש לו קריירה לטפח, פרוייקטים להריץ, מתי יהיה לו זמן להשקיע בחינוך וטיפוח הילד שלו?

גם קשר בין אנשים, זה דבר שדורש טיפוח והשקעה. זוגיות בריאה ועמוקה בין איש ואישה זה לא דבר שנבנה ברגע אחד. צריך להשקיע בזה זמן וכוחות נפש. להקשיב, לתמוך, לפרגן, לחזק. ומי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יקשה עליו מאד ליצור קשרים עמוקים ואמיצים עם בן זוגו או עם אנשים אחרים (האם זה פלא שחיי נישואין בעולם המערבי נמצאים במצב קטסטרופלי כזה?).

בניין האישיות וכל הנושא של עבודת המידות זה גם דבר שדורש זמן והשקעה. קינאה, גאווה וחמדנות אלו לא דברים שנעלמים בין רגע, וכדי לרכוש עין טובה, זריזות, ענוה, שמחה פנימית וכדו' יש צורך בעבודה ובהשקעה רבה.
האם לאדם המודרני יהיה פנאי וסבלנות להשקיע בהם?

ולסיום ניתן עוד דוגמא אחרונה שנוגעת יותר אלינו בתקופה הזו.
גאולה.
כן, נכון, למדנו ש'גאולתם של ישראל קימעא קימעא'. סיפרו לנו שבתהליך הזה יש ירידות, קשיים ונסיגות. אז למה כשהדברים באים לידי מעשה אנחנו שוכחים את כל הדברים האלו?
אחרי אלפיים שנות גלות סוף סוף זכינו והקמנו כאן מדינה. היינו בטוחים שזהו, אוטוטו והגאולה כבר בפתח. והנה עברו להם חמישים שנה ועדיין לא הכל מסתדר כמו שרצינו. המשיח עדיין לא הגיע ועדיין יש מלחמות ופיגועים. יש בעיות ומשברים, יש דברים שצריך להתמודד איתם, לא הכל הסתדר בין רגע.
ואז אנשים מתחילים לאבד את הסבלנות. לקטר, להתעצבן, להתייאש, להאשים.
אבל מה קרה?
וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו חמישים שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות האנושיים?

וכאן אנו מגיעים לחג האילנות.
לא בכדי נמשלה הגאולה ל'צמח'. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אנו מזכירים בתפילה כל יום. הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט. מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה.
הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא לא עסוק כל הזמן בשאלה – "מה יהיה?", "מתי כבר יהיה הסוף?", "למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?"
מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד.
לצמוח.
הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר.
אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה, עד יעבור זעם.
הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לצמוח.
בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת ובסבלנות.

ננסה אנחנו, בחג האילנות, הבא עלינו לטובה, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שהוא מלמד אותנו.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#53 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 24/03/2005 - 18:29

למה מתחפשים? מאת יוני אלטמן

מה מקור המנהג להתחפש בפורים? מה לגבי להתחפש לבן המין השני והאם מותר להתחפש לגוי? על שאלות אלו ואחרות, ועל טעמים עמוקים למנהג ההתחפשות בפורים - במאמר שלפניכם

אחד הדברים המאפיינים את חג הפורים הוא המנהג להתחפש . החנויות מלאות בתלבושות שונות ומשונות ובאביזרים שרק הולכים ונעשים משוכללים יותר ויותר משנה לשנה. אם פעם ההתלבטות הייתה פשוטה - האם להתחפש למרדכי היהודי או לכהן גדול, לאסתר המלכה או לכלה, בימינו הרפרטואר התרחב מאוד. מסדאם חוסיין ועד חיים יבין, ומחפיסת סיגריות ועד טלפון נייד, וכל המקורי והנועז יותר – הרי זה משובח.

שאלתם פעם את עצמכם מה המקור למנהג יוצא הדופן הזה? האם מתאים ליהדות שכל כך הרבה מדברת על יושר וכנות לשנות מן האמת ולהפוך עצמך פתאום למישהו אחר?

ובכן, למנהג ההתחפשות יש רמזים כבר במגילת אסתר. המוטיבים העיקריים במגילה הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא בגורל היהודים - "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", וההסתר מרומז בשם "אסתר" עצמו, המלמד על גודל ההסתר שקיים לאורך המגילה כולה. שם ה', כידוע, נעדר ממנה באופן מפתיע, אך ריבונו של עולם מסתתר מאחורי הקלעים ומושך בחוטים כל הזמן. יש מן המפרשים האומרים שבמילה "המלך" (לעומת "המלך אחשוורוש") שמופיעה במגילה רמוז מלכו של עולם הפועל ועושה.

הדסה , בת דודו של מרדכי , מחליפה את שמה לאסתר, מסתירה את מוצאה ומתחפשת ללא יהודייה. מרדכי שבתחילה יוצא בלבוש שק ואפר, הופך בהמשך את בגדיו ל"לבוש מלכות תכלת וחור ותכריך בוץ וארגמן". גם חרבונא שהיה מסריסי המלך, היא בעצם אליהו הנביא זכור לטוב שהתחפש לדמות זו, כמו שאומר המדרש.

בשם הבעש"ט אומרים שמתחפשים בפורים משום שמצווה לתת צדקה לאביונים, ומצוות צדקה בהידורה הוא "מתן בסתר" כדי שהעני לא ידע מי נותן לא את הצדקה ולא יתבייש, והנותן לא ידע למי הוא נתון את תרומתו ולא יתגאה עליו. לכן כולם מתחפשים בפורים ואין יודעים מיהו הנותן ומיהו המקבל, והצדקה הופכת להיות "מתן בסתר".

בספר "מנחת יצחק" הסביר באופן אחר – כוח הטומאה והרע בעולם (שהוא שורשו של המן ועמלק) מנסה להטעות את האדם על ידי זה שלוקח כל מיני עבירות ומעשים רעים, ובתחבולות מרמה מלביש אותם מחלצות כאילו זה רצון ה', ובזה מטעה את האדם לחטוא. "וכיוון שנצחו ישראל את המן והסירו את הלוט הצבוע מעל פניו וזכו לראות נכונה את דרך ה', ולא להיכשל בסמיית עיניים של השטן – לזכר כך משנים המלבושים".

בספרי המנהגים והחסידות ישנם עוד טעמים רבים ועמוקים לעניין שלא הבאנו כדי לא להאריך יתר על המידה, והמעוניין ימצא כל דבר במקומו.


ראוי להעיר שלעומת כל זה קיימת גם דעתו של הגר"מ מזוז שליט"א הטוען שלמנהג ההתחפשות אין מקור אמיתי, והוא נשתרבב ממנהגי הגויים יושבי אירופה אשר בימי חגיהם נהגו להתחפש בהמון רב לשם השעשוע. לכן דעתו היא לדחות את המנהג הזה, גם בגלל כל מיני מכשולים ואיסורים הבאים על ידי מנהג זה.

אך בפועל הדבר מקובל כמעט בכל תפוצות ישראל והתקבל אצל העם כחלק ממנהגי החג.


התחפשות למין השני

יש שנהגו להתחפש בפורים לבן המין השני – גברים לבשו שמלות, ונשים לבשו בגדי גברים. לכאורה יש בזה בעיה מצד איסור תורה של "לא ילבש גבר שמלת אישה", אך כבר כתב הרמ"א "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא (בלבד)... ויש אומרים שאסור, והמנהג כסברא ראשונה". כלומר, כיוון שמטרת ההתחפשות אינה לשם התערבות נשים בגברים ופגיעה בצניעות אלא לשם שמחה, אין לאסור את הדבר. היו עוד מן הפוסקים שסברו כמותו, אך היו גם רבים שהתנגדו לדבר, מהפוסקים הראשונים ועד לפוסקי דורנו (ביניהם הרבי מליובביץ' זצ"ל, ויבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א). אחרים כתבו שגם אם בעבר לא נהגו איסור בדבר, היום כשיש פריצות גדולה והתדרדרות רבה בענייני צניעות יש להימנע מן הדבר לגמרי.


התחפשות לגויים


היה מנהג בקהילות ישראל מימי קדם להתחפש בפורים דווקא לגויים. היו שהסבירו שזה בא להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם, זה רק כלפי חוץ, כמו המתחפשים האלה שנראים דומים לנוכרים אך מבפנים הם יראים ושלמים עם ה'.

טעם נוסף לדבר הוא שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו, ששנא את יעקב על אשר לבש את בגדיו ונכנס לקבל את הברכות. לכן עכשיו שוב אנחנו מתחפשים כדי להראות שלא היה זה חטא אלא ראויים אנחנו לרשת את נחלתו של עשו, ואפילו אם יעקב לבוש בגדי עשו "גם ברוך יהיה".

לעומת זאת היו שהתנגדו לדבר, וביניהם האדמו"ר ה"שפע חיים" שאמר שמי שירא אלוקים באמת אזי שיתחפש לצדיק, כי המלבוש החיצון מבטא את פנימיותו ומאוויו של האדם – "ונכנס יין יצא סוד", ומגלה בזה לכולם מה שטמון בלבבו. ואמר עוד שכל הגזירות שגזרו הגויים על היהודים יכולים היו הצדיקים לבטלם, מלבד גזירת הגיוס של בחורי ישראל לצבאותיהם, וזאת בגלל שרבקה הלבישה את יעקב את בגדי עשו החמודות, ומאז נותן הדבר כוח להם להלביש אותנו את בגדי שרד של צבאותיהם וכל מי שעושה כן לא יוצא מזה תועלת לעם ישראל.

מעניין מה שמסופר על הסבא משיפולי שכאשר היה צורך לפעול איזה דבר אצל השלטונות בעקבות איזו גזירה רעה, היה מגייס ביום הפורים כמה יהודים מאנשי שלומו, והיו מתחפשים לשרי הגויים, שופטיהם ומלכיהם והיו עושים מעין משחק ('פורים שפיל') והיו חורצים משפט כרצון הסבא הקדוש ובזה הצליח להפר כל מיני גזירות קשות. היו לו בזה סודות גדולים ופעל עבור עם ישראל ישועות גדולות ומופלאות על ידי זה.



- המאמר מבוסס על מאמרו של הרב יצחק יהודה מגליון "קולמוס". המעוניין בהרחבה נוספת יוכל לעיין במאמר המקורי. אין במה שנכתב כאן יומרה לפסיקת הלכה בנושא אלא רק להציג דעות שונות שהובאו, ולמעשה אם מתעוררות שאלות - כל אחד ישאל את רבו כיצד לנהוג.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#54 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 11/05/2005 - 19:16

לכבוד יום העצמאות:

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" - מאמרו של הרב יואל בן נון על מזמור קז' שתוקן ליום העצמאות.

א. מזמור ליום העצמאות

מזמור ק"ז תוקן לתפילת ליל יום העצמאות ע"י הרבנים הראשיים זצ"ל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, ועימהם הרב פרנק והרב בר-שאול זצ"ל, ורבים נוספים, כשם שתיקנו הלל ליומו. אלא שהם בגדלם רק חשפו את כוונתו של משורר תהלים, שכתב מזמור נבואי לדור גאולי ה', אשר יתקבצו מכל הגלויות, אל מחוז חפצם.

פסוקי המפתח בבית הפותח, ובמזמור כולו:

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.

יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר.

ומארצות קבצם, ממזרח וממערב מצפון ומים".

ממצרים יצאו בני ישראל בראש אחר, וכן מבבל - מעולם לא נתקבצו גאולי ה' מארבע כנפות הארץ אלא בדורנו, בגאולת הציונות. לפיכך, המזמור הזה נכתב בעבורנו, ע"י משורר תהלים.

עם כל חשיבותו, אין במזמור הזה לא גאולת מלך-המשיח (במהרה יבוא), ולא גאולת בית המקדש (מהרה יבנה), לא התורה הגואלת ולא הארץ השלימה, לא אחרית-הימים ולא תחיית המתים. לא תיקון האדם ולא תיקון העולם במלכות ה'. כל אלה אידיאלים נשגבים אשר רחוקים עדיין מאיתנו, אף כי מצפים אנו להם, ושירים רבים ונבואות חשובות עליהם - אבל במזמור הזה, אין אלא גאולת קיבוץ הגלויות שלנו, עמוסת ייסורים וזעקות, הצלות וישועות, ושירי תודה.

ארבעה הם שחייבים להודות להן חסדו עפ"י המזמור הזה. אמנם לפי ההלכה חייבים לברך הגומל, בין אם היו בדרכם לארץ-ישראל או ח"ו ממנה, או בכל דרך אחרת. אולם עפ"י הקריאה הנבואית של המזמור בשלימותו - "תועי המדבר" הם שהלכו במצוקה בדרכי המדבר, בעיקר לא"י, מתימן לעדן, מגונדר לחרטום, ובדרכי סיביר וערבות רוסיה וכד'.

עם כל הכאב הנורא, 'אסירי עוני וברזל' במזמור הזה, שלא הלכו בדרך הגאולים, והגיעו עד שערי מוות בבתי כלא ובמחנות אסורים ומחנות ריכוז. 'יורדי הים באניות' אלה אוניות המעפילים, פליטי המחנות ושערי המוות. כל זאת, מפני שהמזמור מדבר במפורש על גאולי ה' המתקבצים "ממזרח וממערב מצפון ומים". במחוז חפצם עוד מצאו גאולי ה' המתקבצים "ארץ פרי למליחה מרעת יושבי בה", והפכוה ל"ארץ פרי ותבואה בברכת ה" - ועוד התמעטו ונדכאו ("במלחמות ? !) "מעוצר רעה ויגון", ונקלעו לאובדן דרך של מנהיגים - "שופך בוז על נדיבים, ויתעם בתוהו לא דרך", קודם שילמדו להתבונן בחסדי ה', ויתרבו כצאן, בדרכי 'ישרים'.

לא נפל דבר אחד מכל דברי השיר הנבואי הזה, שלא נתקיים בדורות אלה, וכל הישרים יתבוננו במזמור הזה, ובמציאות התקומה, חמישים שנה למדינה, מאה שנה לציונות, מאה ושישים שנה לתחילת בניין ירושלים המתחדשת, וישירו לה' שירה חדשה, הללויה.

ב. לברך ולהודות

חת"ם סופר (אורח חיים קצ"א, יורה דעה, רל"ג) פסק, שציבור יכולוראוי שיקבע לו יום חג על נס שנעשה לו, ושם הוא אומר, שיסוד חובת ההודיה היא מן התורה (עפ"י פסחים, קי"ז, ע"א, בחיוב קריאת ההלל, על פרק ועל כל צרה, כשנגאלים), ורק פרטי ההודיה וצורותיה הם מדרבנן, ולכן, גם בחנוכה ופורים, מי שלא עשה שום דבר להזכיר את הנס ולהודות, עובר עבירה חמורה מן התורה (כמו כפיות טובה כלפי שמיא). לפיכך, מי שמורה לק' חסדו ביום העצמאות במזמור ק"ז בלבד, או באמירת "על הניסים", ואינו אומר הלל - הרי הוא עובר על תקנת רבותינו שבארץ-ישראל בקום המדינה, שמבוססת על הגמרא ועל תקנת נביאים, פסחים קי"ז שם). אבל מי שעובר עליו ה' באייר כיום חול גמור, וכאילו לא קרה בו דבר ולא עשה ה' עימנו כל הניצחונות והנפלאות הללו - הרי הוא עובר על חובת הודיה מדאורייתא, לפי חת"ם סופר. ועליהם היה קורא , מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את דברי הגמרא : "כי מי בז ליום קטנות - מי גרם לצדיקים שיתבזה שולחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיתה בהן, שלא האמינו בהקב"ה (סוטה מ"ח ע"ב).

ג. יום השישי, הלל

בשנה שבה חל ה' באייר בשבת מקדימים חגיגות וטקסים ליום חמישי ד' באייר, מפני כבוד שבת ומניעת חילולה, אבל חוגגים יום העצמאות, גם ביום שישי ה' באייר, כהחלטת הממשלה לכבוד יובל החמישים - עיקר חשיבות ההלל, לענ"ד, היא ביום שישי ה' באייר, בעצם היום שבו הוכרזה מדינת ישראל בארץ ישראל, ונפתחו שערי הארץ לרווחה לקיבוץ גלויות, בלי כל הגבלות של שליטים זרים (שמשלו בארץ ברציפות 1813 שנה, מאז חורבן ביתר).

לכן, הנוהגים לברך על ההלל, ואף לקראו גם בלילה, ראוי שיעשו כן ביום שישי דווקא, ובציבור. וכן פסק הרב שלמה גורן זצ"ל. וביום חמישי יאמרו עם הציבור בלא ברכה.

אבל, אם לא יהיה ציבור לאמרו ביום שישי, יאמרו ביום חמישי, כעין מקדימין ליום הכניסה (ובוודאי שאסור להתקוטט ולהתפלג בוויכוחים על כך, שגדול מאור איסור המחלוקת).

יסוד גדול יש בו בה' באייר, שכבר רמזוהו הרב מיימון זצ"ל ואחרים בקוד א"ת-ב"ש של פסח, שיום ה' באייר יוצא תמיד מכוון ביום שחל בו שביעי של פסח, ומשלים לפיכך ז"ע (ז' של פסח/עצמאות). מי שמבין סוד שביעי של פסח, במלחמת קריעת הים, אשר לרגל חולשת ישראל ורוחם, לא יכלו להילחם אלא ה' נלחם להם, ועל כן לא נשלמה עצמאותם כל ימי בית ראשון, והיו מבקשים לרדת "ממצרים לעזרה" (ישעיהו ל"א ועוד), יבין גורל ההלל בה' באייר, שמשלים את נס עצמאותנו.

כל זאת לענ"ד, אם לא יפסקו אחרת ברבנות הראשית לישראל, שהם המופקדים על סמכות התורה הציבורית במדינת ישראל, ואם יפסקו אחרת - כאשר יפסקו כן נעשה, ואבטל דעתי למעשה מפני סמכותם ופסיקתם. . .

ד. מנהג גויים?

ומה עם החליפה?

המערערים על הצפירה הממלכתית לזיכרון הנופלים על 'מזבח' עצמאותנו, בטענה ש'זהו מנהג גויים', ומנהג ישראל באמירת תהלים, וכד' - טועים טעות גמורה, גם בהלכה וגם במציאות, ואין להם על מה שיסמוכו.

וזאת מארבעה טעמים:

1 ) אין במציאות של היום שום עם ומדינה שנוהגים כך כיום, בכל העולם, שעם שלם עוצר מהלך חייו בכל מקום לקול צפירת זיכרון ארוכה (להבדיל מתרועת אבל של חצוצרה, בטקסים צבאיים). מה שנהגו באנגליה בין שתי מלחמות העולם (שמשם נולדה טענה זו), ועדיין נוהג בכמה מקומות, באוסטרליה למשל, או מה שנוהגים בעיר הירושימה מאז הטלת פצצת האטום - אין זה יכול להיקרא 'מנהג גויים', מפני שאין בו שום בסיס דתי-נוכרי, וכולו עניין של כבוד וחשיבות (ועיין היטב בסוגיית עבודה-זרה, י"א, וכתוספות שם ועד הפוסקים שם), וגם אינו קיים כיום כמנהג של עם שלם, בשום מקום.

2) כבר נתברר נכוחה במאמרו של הרב ב' ז'ולטי זצ"ל (נועם, כרך ב'), שלפי רוב הפוסקים, אין איסור "חוקות הגויים אלא כשיש בהם צד של עבורה-זרה". וגם מה שרצה הרב ז'ולטי זצ"ל להחמיר כשיטת הגר"א נדחה מכל וכל במאמרו של הרב הנקין (תחומין כרך ד', ור' שם תשובת הרב פיינשטיין זצ"ל באגרות משה יו"ד, א' פ"א ועוד). חשוב להעיר, כי כל מי שחובש מגבעת, לובש חליפה אירופית ובפרט עונב עניבה שהוא עניין של כבוד וטקס - הרי הוא מקל ב"סתם חוקותיהם", ואינו יכול להחמיר באותה הלכה עצמה בצפירה. והרי הוא נוהג בתימהון, וסותר מנהגותיו שלו (ארכביה אתרי רכשי), והגר"א עצמו הרי היה כל ימיו בטלית ובתפילין.

3) גם המחמירים ב'סתם חוקותיהם', יש להם להתיר בקלות מפני כבוד מלכות, שהוא כבודם של כל ישראל, כדברי התוספות (עבודה-זרה י"א ע"א, ד"ה עוקרין, בבא-מציעא ל"ב ע"ב ד"ה מדברי שניהם).

4) דווקא צפירת זיכרון קרובה יותר למנהגי ישראל הקדומים, יותר מאמירת תהלים. כדברי הרמב"ם בהלכות תעניות פרק א', אין שום הבדל בין שופר, חצוצרה או צופר - אלא בראש השנה ובהכרזת יום הכיפורים של יובלות, והעיקר, שיישמע הקול לעורר את הלבבות לחשבונו של עולם. כל מה שצריכים ראשי הישיבות לומר לתלמידיהם הוא, לכוון בצפירה לא רק לזכרון הלוחמים שנפלו, אלא גם לתשובה, כדי שלא ירבו עוד נופלים מקרבנו. כבר פסקו כמה מרבותי זצ"ל לשתוק בצפירה, אפילו באמצע התפילה !

ה. מנהגי סעודה - והביכורים

קיבלתי מאבי מורי זצ"ל, לפתוח סעודת יום העצמאות בפסוקי פרשת ביכורים (דברים כ"ו), "והיה כי תבוא אל הארץ...". וטעם גדול יש בדבר, שהרי בפרשה זו פסוקי ההגדה של פסח מ"ארמי אובד אבי" ואילך. והנה במשנת ערבי פסחים (פסחים, פרק י', ד'), נאמר : "עד שיגמור כל הפרשה כולה", ואנחנו - בכל נוסחי ההגדות המסורתיות -. מפסיקים בלשונות הגאולה לפני "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות, ו' ח'), ומפסיקים במדרש ההגדה לפני "ויביאנו אל המקום הזה" (דברים, כ"ו ט') וזה בניגוד בולט לדברי המשנה, שהיא יסוד סדר ההגדה.

הסבר אחר רווח בפי מלומדים וחוקרים מאז רד"צ הופמן, שבארץ ישראל בימי המשנה אמרו עד הסוף, כולל "ויביאנו". אבל בגולה לא יכלו לומר כן מפני ריחוקם מן המקום הזה (דברי רד"צ הופמן בהגדת רינת ישראל, הרב י. תבורי בסיני פ"ב, ור"ד הנשקה בסידרא ד'). לדעה זו יש מקום להשלים את הפרשה בימינו, גם בליל הסדר. אולם אפשר גם לפרש שמסדרי ההגדה בימי התלמוד והגאונים, לא רצו לחרוג בליל הסדר מיציאת מצרים, והשאירו את סוף הפרשה למקרא ביכורים, שזמנו משבועות ואילך לדעה זו - מתי נשלים אנחנו בקול רם: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" ? מהרה יבנה המקדש, ונאמר זאת בהבאת ביכורים. אבל עד אז, הרי לא יתכן שלא נזכיר לפני ה', שנתן לנו שוב את הארץ, וזיכנו לחזור אליה ולהקים בה את המדינה. קריאת הפרשה בליל יום העצמאות היא מעין השלמה וכזכרון לכך שעודנו מצפים לקורבן שתי הלחם, קורבן הביכורים בחג השבועות, ששתיהן חמץ דווקא (ויקרא, כ"ג י"ז). בכך מתבטא בדיוק מצבנו, שאנו נתונים באמצע הספירה, בדרך הארוכה, בין חירות ועצמאות, בין התורה והארץ, בין פסח ומצה (תוספתא ברכות פרק א' וגמ' י"ב ע"ב-יג ע"א): שתהא גאולת מצרים מוסיף על (הגאולה משיעבוד) מלכויות - מלכויות עיקר ומצרים טפילה". ולא עלה כלל על דעתם של חז"ל מצב הפוך וכל שכן שלא יספרו כלל בניסי היציאה משיעבוד מלכויות, הם הם ניסי העצמאות שלנו, שהם - לפי חז"ל - העיקר!
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#55 אורח - רז

אורח - רז
  • אורחים

פורסם 09/06/2005 - 20:12

החג שבו רואים את הקולות הקולות

מעמד הר-סיני, שבו ניתנה התורה, חולל שינוי מהותי במציאות העולם.
באירוע חד-פעמי זה התעלה העולם למצב שמתקרב לתקופת העתיד לבוא.
הנחות-היסוד של העולם המוכר לנו התערערו, והאמת האלוקית זרחה בגלוי ובבהירות רבה ביותר.

שינוי זה במציאות העולם רמוז בפסוק "וכל העם רואים את הקולות".
אומרים חז"ל: "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה".
בפשטות נראה, שבשעת מתן-התורה היו הקולות נראים בעיניים ואילו המראות נשמעו באוזניים.
אך הרי ידוע הכלל, שאין הקב"ה עושה ניסים לחינם - וכאן נעשה נס ששינה את טבע החושים,
ולכאורה ללא כל תועלת?

התאמתות מוחלטת
חייבים אנו לומר, שיש בזה משמעות עמוקה יותר ושראיית הקולות ושמיעת המראות לא הייתה נס נפרד מההתגלות בהר-סיני,
אלא זו הייתה תוצאה טבעית של המעמד הגדול הזה.
מעמד הר-סיני העלה את עם-ישראל לדרגה גבוהה כל-כך, עד שראו את הנשמע ושמעו את הנראה.

הראייה היא כוח שמעביר דברים אל הנפש במוחשיות עצומה.
דברים שאדם רואה בעיניו - הוא משוכנע באמיתותם בדרך שאין למעלה ממנה.
יבואו מאה עדים וינסו להכחיש דבר שהאדם ראה במו-עיניו - לא יוכלו לו.
הרי הוא עצמו ראה זאת! אולם חסרונו של כוח הראייה שהוא רואה רק דברים גשמיים.
דברים רוחניים אינם נתפסים על-ידי הראייה.

לעומת זאת, כוח השמיעה הוא הכוח לקבל דברים מפי אחרים.
אין בו המוחשיות וההתאמתות של הראייה. אדם השומע דברים עשוי להאמין בהם ועשוי שלא להאמין בהם. אף כשאין לו סיבה לפקפק במהימנות הדברים, אין הם מתאמתים אצלו כאמת מוחלטת ובלתי-ניתנת לערעור. אולם מצד שני, לשמיעה אין מגבלה גשמית, ואדם עשוי לשמוע גם דברים רוחניים דקים ומופשטים.

זה, אגב, טעם ההלכה האומרת: "אין עד נעשה דיין". הדיין צריך שיהיה מסוגל ללמד זכות על הנידון,
וברגע שהדיין היה עד למעשה הפשע, נבצר ממנו ללמד זכות על הפושע.
כל עוד הוא שומע על מעשיו מאחרים, גם אם העדויות ברורות וחד-משמעיות,
עדיין יש בו הכוח ללמד עליו זכות, אך ברגע שראה את המעשים במו-עיניו,
הוא חש את חומרתם בעוצמה רבה כל-כך, עד שאין ביכולתו למצוא לו צד זכות.

העולם קיים?...!!?
מצב זה גורם שהמציאות הגשמית, הנתפסת על-ידי כוח הראייה,
מתקבלת בתודעת האדם כמציאות ברורה ובלתי-מעורערת, ואילו המציאות הרוחנית,
שעליה אפשר רק לשמוע אך אי-אפשר לראותה בעיניים, נתפסת בעוצמה חלשה יותר.
לכן אנו חשים היטב את המציאות הגשמית של העולם-הזה,
אך לגבי הכוח האלוקי שמקיים אותה בכל רגע ורגע הננו נזקקים לאמונה ולהתבוננות.
הצד האלוקי של הבריאה נתפס בצורה נחותה יותר לעומת המוחשיות שנתפס בה הצד הגשמי שלה.

אולם בעת מעמד הר-סיני התהפכו היוצרות:
הדברים הרוחניים והאלוקיים, שהיו עד כה בבחינת 'נשמע',
נתפסו בבהירות ובמוחשיות ("רואין את הנשמע"), כאילו נראו בעיניים ממש, ואילו המציאות הגשמית, שאותה אפשר היה עד אז לראות בעיניים, איבדה מתוקפה וממוחשיותה,
כאילו הייתה דבר ששומעים עליו בלבד ("שומעין את הנראה").

בשעת מעמד הר-סיני התעלו בני-ישראל לדרגה כזאת, שהאמת האלוקית נעשתה לגביהם מוחשית וטבעית, ממש כמו שאנו רואים את השמים ואת הארץ.
ולעומת-זאת, מציאותם של השמים והארץ הגשמיים נעשתה רופפת,
עד שהיו זקוקים להוכחות כדי להבהיר לעצמם שזו מציאות אמיתית ולא אחיזת-עיניים.
(ראה לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 119).

#56 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 12/06/2005 - 11:38

מעמד הר סיני- הדור השלישי / ד"ר עו"ד אביעד הכהן

קבלת התורה אינה שייכת לערוץ ההיסטוריה. היא תוכנית ריאליטי. היום, כאן ועכשיו. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", הורונו חז"ל. קבלת התורה מתחדשת בכל יום, ואינה תלויה לא במקום ולא בזמן. לא בגבולות גיאוגרפיים ולא במעמד כלכלי או חברתי.



מעקב אחר תיאור המאורע של מתן תורה בדברי הפרשנים ובמשנת חז"ל חושף תובנות חדשות ומרתקות ביחס למשתתפיו, תכניו ובעיקר משמעותו והשלכותיו לדורות עולם.



הפרטים הטכניים לוטים בערפל, מכוסים בענן הכבד שירד על ההר, ולא בכדי. מועד "הכרזת העצמאות" של העם היהודי ("היום זה נהיית לעם"), נותר עלום, עמום. כל ילד יודע מתי קמה המדינה. כל זאטוט אמריקני או צרפתי ידע מתי מציינת ארצו את יום עצמאותה. אך איש אינו יודע מתי בדיוק ניתנה תורה לישראל. התאריך המדויק של המעמד המכונן, של מעמד הר סיני לא נזכר בתורה. "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני". ברם, מהו "היום הזה"? מאות שנים אחר כך, עוד נחלקו חכמים בעניינו, אם בששה בסיון היה, או שמא בשבעה בו (שבת פו, ע"ב). גם מיקומו הגיאוגרפי המדויק של הר סיני לא נודע עד עצם היום הזה. ללמדנו, שתורה אינה תלויה, לא בזמן ולא במקום. תמיד היא יפה, ורלוונטית, ומשמעותית.



יתר על כן: לפי פשוטי המקראות, רק במועד זה מופיעה התורה לראשונה על במת ההיסטוריה. אכן, במשנת חז"ל תופשת התורה מקום מרכזי כבר לפני בריאת העולם. את מדרשו הראשון על התורה, בראשית רבה, בוחר רבי הושעיה לפתוח בתיאור התורה כתב"ע של העולם. גם תוכנית מתאר, גם תוכנית בניין ערים. גם חלוקה לחדרים, גם עיצוב פנים. "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין [=ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה. כמו שנאמר (משלי ח) 'ה' קנני ראשית דרכו' (בראשית רבה א).



כדרך העולם, תוכנית מתאר זו פורסמה ברבים והוגשו לה לא מעט התנגדויות. "בתחילה הלך הקב"ה אצל בני עשו. ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, ולא הבטיחו אביו אלא על החרב. אין אנו יכולים לקבל את התורה". התנגדויות דומות השמיעו בני עמון, מואב וישמעאל. ישראל זכו, ולא רק שקיבלוה באהבה, באימה וביראה, אלא הוסיפו וקראו בקול גדול "נעשה ונשמע".



מצד אחד, נראה המעמד כמופע מוסיקלי רעשני, מחריש אזניים, מלווה בחידושי הפירוטכניקה: קולי קולות, ברקים וזיקוקים, ענן כבד וקול שופר. מצד שני, שורה עליו רוח דממה דקה. לא ברעש ה'. "אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקדוש- ברוך-הוא את התורה, צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: 'אנוכי ה' אלוהיך'." (שמות רבה כט). מורכבות זו טומנת בחובה מסר חשוב. תורת ישראל אינה תורה של "קול אחד". היא תורה של קולות שונים. וכולן נשמעים. יש בה מקום גם לברקים, לחידושים מבריקים (ואפילו לחומרות מופלאות), לפרשנויות ולדברי הסבר מלומדים. אך בשוך כל אלה יש לשוב ולהאזין מדי פעם לקול הטהור. קול של דממה דקה, שהולך ומתחדש מדי יום, וניכר ביופי צלילו ובטהרתו. קול זה, הנשמע מתוך ענן כבד, עמל יומיומי, אפור ומתיש, אולי אינו שובה את הלב בקולניותו ובצעקנותו כקול הראשון, אך תוכנו עמוק ואמיתי לא פחות ממנו.



מי נכח במעמד הנורא והנשגב? בפרפרזה על אמרה של ש"י עגנון, ניתן לומר: "ששים יהודים, אולי ששים רבים, היו נוכחים במעמד הר סיני. עשרה מיליון מהם הכרנו אנו". כולנו היינו שם, בתמונת המחזור המשותפת. כמו על האלטלנה, כמו בביתניה. לאיש מאתנו אין זכויות יתר על התורה. כולנו קיבלנוה בצוותא חדא. התורה אינה שייכת לאיש. לא לסקטור מסוים, לא לבעלי כיפה או זקן. רק בתפישתו של פרעה התורה שייכת רק לאנ"ש. "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקיכֶם", הוא אומר למשה, "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?". לעומת זאת, בתפישתו של משה רבנו, חג קבלת התורה הוא חגו של העם כולו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵך,ְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵך,ְ כִּי חַג ה' לָנו".



עיקרון גדול זה מובלט במקומות הרבה בספרות חז"ל. כך, למשל, בספרי דברים: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" - שמא תאמר: יִשְנוּ [=ילמדו] בני הזקנים, יִשנו בני הגדולים, יִשנו בני הנביאים? תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' - מגיד שהכל שוים בתורה. וכן הוא אומר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". 'כהנים, לוים וישראלים' אין כתוב, כאן אלא "קהִלת יעקב". ועוד הוסיפו חכמים והדגישו ש"הנשים קבלו את התורה תחלה שנאמר 'כה תאמר לבית יעקב', אלו הנשים, ורק אחרי כן 'ותגד לבני ישראל', אלו האנשים. ושמא לא לחינם, ניתנה תורה ב"חמישה קולות", קולות שונים ומגוונים, להדגיש את מורכבותה וגיוונה, ולהורותנו שלכל אחד יש חלק בתורה. "שבעים פנים לתורה", וכולן אהובות ורצויות לפני המקום.



קבלת התורה אינה רק זכות, או זיכרון עבר שנעים להתרפק עליו. זוהי מורשת חיה. לא מאורע היסטורי, אלא חוויה נמשכת, המחייבת את כולנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. האם נדע לעמוד באתגר?
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#57 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 12/06/2005 - 11:45

ממנהגי חג השבועות / מתוך אתר מורשת

קריאת התורה בחג השבועות
בחג השבועות קוראים בתורה בסדר יתרו, מ'בחודש השלישי' וגו' עד סוף הסדרה, וזה מעניינו של יום, שהוא יום מתן תורתנו. ועשרת הדיברות קוראים ב'טעם עליון'.

המפטיר קורא בפרשת פנחס - 'וביום הביכורים', ומפטירים בנביא ביחזקאל במעשי מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני בריבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום. ובחו"ל קוראים ביום השני 'כל הבכור' (שבסדרה) עד סוף הסדרה, מפטיר 'וביום הביכורים', ובנביא - בחבקוק (ב-ג), מן 'וה' בהיכל קודשו' עד 'למנצח בנגינותי'.

לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכוהן לעלות לתורה, ולפני שבירך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם ולעם ישראל שקיבלו התורה, ורוב הטוב הצפון להם ממנה
לעתיד לבוא.

ובקהילות הספרדים נהגו, שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים נוסח 'כתובת נישואין' שבין שני 'בני הזוג', והם כנסת ישראל והתורה.

ונוהגין בכל המקומות לומר בסוף, אחר חזרת התפילה, 'אזהרות', העשויות על מניין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו (טור, או"ח תצד).

קוראים במגילת רות בחג השבועות, שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים ועוני, כמו שהיה לרות כשנתגיירה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו'. ובחוץ לארץ קוראים מגילת רות ביום השני של החג.

ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה.




מנהג אכילת מאכלי חלב
ידוע ומפורסם בקרב קהילות ישראל המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. מנהג זה הובא בהגהות מנהגים לר' אייזיק טירנא, שבועות, ברמ"א סימן תצ"ד סעיף ג', והעתיקוהו האחרונים.

טעמים רבים הובאו למנהג זה, מהם על דרך הפשט, מהם על דרך הרמז (ראשי תיבות וכד'), מהם על דרך המוסר ומהם על דרך הסוד. הטעמים המפורסמים יותר למנהג הם (1):

א. חג השבועות הוא חג מתן תורה, וכיוון שהתורה נמשלה לחלב, שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים, ד, יא), נוהגים באכילת מאכלי חלב (כל בו סי' נ"ב, הובא במ"ב ס"ק יא).

ב. בשבועות ניתנה התורה, ובמתן תורה הוזהרו בני ישראל על כל התורה: איסור נבלה ומצוות השחיטה, דיני הכשר הבשר וכד', וכיוון שלא יכלו באותו יום להכין את כל הדרוש לאכילת מאכלי בשר, בעקבות דיני ההכשר החדשים שקיבלו, הוכרחו לאכול מאכלי חלב (ספר המטעמים, שבועות, אות פ"ח; מ"ב ס"ק י"ב. ועיין מה שנאמר על טעם זה בספר נתיב בינה לרב י.י. יעקובסון, ח"ד עמ' 451, שהוא טעם רופף).

ג. בפסוקי קרבנות החג (במדבר, כח, כו-לא) נאמר: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם וגו'" - ראשי התיבות של "חדשה לה' בשבועותיכם" הם חלב, והרי רמז לאכילת מאכלי חלב בחג זה (ערוך השולחן, תצד, ה; קיצור שולחן ערוך, קג, ו).

במאמר זה ברצוני להתמקד בבעיות ההלכתיות הנובעות מקיום מנהג זה, ולברר מהי הדרך הטובה ביותר לקיום המנהג.




למה ערים עד הבוקר בליל שבועות?
משום שרבים מבני-ישראל שכבו לישון בלילה שלפני מעמד הר-סיני, ושנתם היתה מאוד נעימה ומתוקה, עד שהקודש-ברוך-הוא היה צריך להעירם משנתם. כדי לתקן זאת אנו נוהגים להיות ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

למה מקשטים בירק את בית-הכנסת?
בקהילות רבות נהוג לקשט את בית-הכנסת בענפי אילנות. אחת הסיבות לכך היא, כדי להזכיר את הר-סיני שהיה מכוסה ירק, שלכן ציווה הקדוש-ברוך-הוא להרחיק את הצאן והבקר מההר.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#58 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 12/06/2005 - 11:50

התורה- מגן העם/ מתוך אתר מורשת

העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים - הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.

כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. תארו לעצמכם אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש- מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.

חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על-פני האדמה. הוא נדד בכל קצווי תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב.

כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.

בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ- ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו - והנה אנחנו פה.

כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג-השבועות. לכן אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא.

ואנחנו גם מחכים שתתגשם ההבטחה הגדולה של התורה - שיבוא משיח-צדקנו ויביא לנו ולעולם כולו את הגאולה האמיתית והשלמה.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#59 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 24/07/2005 - 14:48

בין המצרים
מעשה בשני כהנים/ איתי אדלר

"מעשה בשני כוהנים שהיו שווין רצין ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ד' אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו.

בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: 'שמעוני אחינו בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל וגו' 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה - על ההיכל או על העזרות'.

געו כל העם אחריו בבכייה.

ואח"כ בא אביו של תינוק אמר להם: 'אחינו! אני כפרתכם - עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמא'.

ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב' כא') 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה': מכאן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא (תוספתא יומא, פ"א ה"י).

תוכן הסיפור

האגדה פותחת בתיאור דתי אידיאלי: שני הכוהנים רצים במעלה המזבח כדי לעבוד את הקב"ה. הריצה שלהם מזכירה ריצת ילדים שובבים - עבודת המקדש מלהיבה אותה, וההתלהבות הדתית שלהם מתגלמת בריצה לעבר המזבח (ה'מנצח' ב'תחרות', זה שיגיע לד' אמות הסמוכות למזבח ראשון, יזכה בהקרבת הקרבן).

התחרות מסתיימת כאשר אחד מהשנים נכנסים לתוך ד' אמות של המזבח, והשני, בראותו את חבירו עוקף אותו, דוחף אותו כדי למנוע ממנו להגיע לפניו לתוך קו הסיום. אולם, אין הוא מסתפק בלמנוע ממנו להגיע אל המזבח, אלא הוא נוטל סכין ותוקע בליבו.

הסכין וההשוואה בין הכוהנים

יש לשים לב כי המדרש, בצורה לא אופיינית, מרבה במילים המתארות את הרצח, נטילת סכין ונעיצתו בלב.

מהיכן ניטל הסכין? סכין הוא כלי שכיח במקדש לצורך הקרבת הקרבנות, כלומר הכהן מצא כלי קודש והשתמש בו לרצח חבירו. הסכין משמש בדרך כלל לשחיטת בהמות, ונראה שבעיני הרוצח לא היה שינוי במעמד הסכין - הוא השתמש בסכין לשם הריגת בעל חי.

האגדה מתחילה בתיאור שני הכוהנים "שווין רצין ועולין", כלומר הם בעלי אותה זהות, אותו מעמד, ויש אף הגורסים כי הם היו אחים. כלומר, המדרש מעביר כאן מסר שאין הבדל בין שני הכוהנים. בעיני הרוצח, כמובן, יש ויש הבדל בין שניהם - הנרצח לא ראוי בעיניו לעבוד את הקב"ה, שכן הוא שווה ערך לבעל חיים בדיוק כמו בהמות הקרבנות, ולכן ניתן להרגו לשם זכייה בעבודת הקרבן. אם כן, במקום בו האגדה מדגישה את השוויון בין שני הכוהנים, הרוצח מכריז על שוני ביניהם, על ידי עצם הרצח ועל ידי השימוש בסכין.

הקשר לעגלה ערופה

המדרש עובר אל תמונה אחרת, במרכזה רבי צדוק הניצב על מעלות האולם. מעבר לתיאור מקום, מעלות האולם מרמזות על עמידה מעל לאולם: רבי צדוק בא להטיף מוסר, וכמו תמיד המטיף עומד מחוץ לקהל.

הוא מזכיר את דין עגלה ערופה - הטקס שנערך לשם כפרת העם כאשר נמצא חלל. האזכור הזה בעייתי, שכן עגלה מביאים במקרה בו לא ידוע מיהו הרוצח, ואילו כאן הרוצח ידוע ומפורסם. בשל כך המפרשים במקום טוענים שהשימוש בדין עגלה ערופה אינו 'אמיתי' והוא נעשה לשם הדגשת חומרת המעשה. אמנם, ייתכן ויש לקרוא זאת כפשוט ולומר שרבי צדוק התעלם מהרצח. הוא לא שם לב לרצח אלא רק מצא חלל במקדש. בעצם, גם האגדה מתעלמת מהרוצח - הוא לא נזכר יותר, כאילו הוא חמק מן הקהל ומן האגדה. בכל מקרה, נראה כי ההתעסקות של מנהיג העם בשאלת העגלה במקום בעצם הרצח אינה במקום.

רבי צדוק נתקל בבעיה, שכן הוא לא יודע על מי יש להביא את העגלה - על ההיכל או על העזרות. השימוש בדוגמאות של עגלה ערופה הוא אירוני, שכן בטקס מכריזים זקני העיר "ידנו לא שפכה את הדם הזה": האם במקרה שלנו, זקני העם, מחנכי והכוהנים יכולים לומר שידם לא שפכה את הדם הזה?

בעקבות הבעיה ההלכתית הזו, ככל הנראה, אכן לא מובאת עגלה לכפרה, ובעקבות חוסר הכפרה העם מתחיל לבכות. חוסר הכפרה מעיד על מרחק מסוים בין העם ובין הקב"ה - יש גורם מונע בין העם לבין אלוקיו. ושוב, במקום להתעסק בעצם הרצח, העיסוק והצער כאן הם סביב גורם אחר, שולי ולא חשוב.

התדרדרות העם

בעקבות בכי העם מופיעה דמות חדשה - האב.

האגדה מתארת את הכהן הנרצח כתינוק. קטנים לא עובדים במקדש, ולכן לא ייתכן להבין זאת כפשוטו, אלא יש לפרש שבעזרת הכינוי הזה האגדה מעבירה מסר מסוים. ייתכן שהמסר הוא הדאגה של אביו כלפיו, וייתכן שהכהן מכונה תינוק כדי להדגיש שהוא נרצח על לא עול בכפיו.

האב מרגיע את העם ואומר להם "אחינו" - אותה מלה בה פתח רבי צדוק, ונקודה משותפת נוספת לשניהם היא כי על שניהם נאמר שהם "באו". הנקודות המשותפות לשניהם בולטות על הניגוד ביניהם, שכן רבי צדוק גורם לבכי העם והאב מרגיע את העם.

"אני כפרתכם" מכריז האב, אך דברים אלו אינם ברורים: איך האב משמש כפרה לעם? האם הוא העגלה הערופה של העם?

הוא מבאר את דבריו ומסביר כי הבן עדין חי, כלומר הסכין לא נטמאה, ולכן אין מקום לבכי בשל היטמאות הסכין.

האם טומאת הסכין היא שהטרידה את העם? לכאורה נראה שלא, כי כפי שהסברנו לעיל הדבר שהפריע לעם היה החיסרון של העגלה הערופה. האב מתעלם מכך, ומבחינתו לא קרה דבר - הסכין טהורה, וחס ושלום לא נטמא כלי קודש. אולם, הסיפור שבמדרש מסתיים בהרגעת העם, ונראה שהעם קיבל העם את דברי האב.

אם כן, במדרש אנו רואים את ההדרגתיות, או יותר נכון - ההתדרדרות - של תגובת העם. תחילה יש רצח ללא ענישת הרוצח, ובנוסף לכך הרוצח 'נעלם'. בשלב שני רבי צדוק לא רואה כלל את הרוצח, וחושב שיש להביא עגלה ערופה. בגלל ספק הלכתי העגלה לא נערפת, ובשלב נוסף העם פורץ בבכי על חסרון הכפרה. השלב האחרון הוא כאשר מגיע ה'מושיע' העם ומכריז שאין סיבה לבכות כיון שהסכין לא נטמא: אפילו אביו של התינוק התעלם מגופתו ומזעקותיו האחרונות, ומתמקד במקום זאת בסכין המקודש.

סולם הערכים הנכון

המדרש מצמיד פסוק ממלכים ב' המתאר את מנשה - "וגם דם נקי שפך" וכו', והפסוק פותח במילת הוספה. ההוספה במקרה של הפסוק היא על עבודה זרה, ואם המקרה שלנו מקביל לחלק השני המתואר בפסוק, החלק המתאר את שפיכות הדמים, כנראה שגם החלק הראשון של הפסוק הזה - עבודה זרה - רלוונטי. המדרש בעצם אומר לנו כי מי שנגוע בשפיכות דמים, נגוע גם בע"ז: אחת המשמעיות של יחוד ה' היא שהא-ל הדתי הוא גם הא-ל המוסרי, ואותו א-ל שמצווה אותך להקריב לו קורבנות, הוא אותו אחד שמצווה אותך להיות מוסרי. כאשר הא-ל הדתי איננו הא-ל המוסרי - הוא איננו הקב"ה, אלא אל זר.

האגדה מסתיימת בעקרון הקובע ששפיכות דמים היא הגורם להסתלקות השכינה: היא הסיבה הן לריחוק מן הקב"ה - ולא החוסר בעגלה ערופה, כמו שחשב העם, והן לטומאת המקדש - ולא היטמאות הסכין, כפי שחשב האב.
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...

#60 OSIBABE

OSIBABE

    המשגיחה של הפורום

  • רשומים+
  • 1387 הודעות:

פורסם 12/08/2005 - 12:10

על גורמי החורבן - מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל

אמרו חז"ל (יומא ט'): "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמ"ח מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חנם".

מה טיבה של "שנאת חנם" זו שהיתה בין הללו שעסקו בתורה מצוות וגמילות חסדים? איך יתכן שאנשים מסוג זה יתפסו לשנאה עורת, שאין לה אפילו הנמקה, והיא מוגדרת בתור "שנאת חנם"? מסתבר ששנאה זו התפתחה ביניהם דוקא על רקע של עסק זה בתורה ובמצוות. תקופה זו של סוף בית שני מקבילה להתפתחות המחלוקות בישראל בשטח ההלכה, שהתחילה לפי קבלת חז"ל בימי הזוגות והגיעה לשיא במחלוקת ב"ש וב"ה. היתה זו מחלוקת לשם שמים, ומכל מקום התפשטה המחלוקת כנראה מחוץ לעצם ההלכות השנויות בחילוקי דעות, גם על הצורה והשיטה של ניהול המחלוקת.

שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, אומרת הגמרא (ערובין י"ג), הללו אומרים: 'הלכה כמותנו', והללו אומרים: 'הלכה כמותנו'. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל". והסבירו שם הטעם: "מפני שנוחים ועלובים היו ושונים דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימים דברי ב"ש לדבריהם". ומכלל התנהגותם של בית הלל, אתה למד על צורת התנהגות ב"ש...

כאן מצניעים חז"ל בקורת על ניהול מחלוקת בצורה של חוסר סבלנות לדעת הזולת, וחוסר כבוד לזולת על סמך דעותיו השונות. אם אמנם עצם אפשרות של דעות חלוקות שהללו אוסרים והללו מתירים, הללו מטמאים והללו מטהרים מסמנת ירידה בידיעת התורה, ודורות הקדמונים לא נחלקו כלל בשאלות הלכה, הרי יש צורך לדעת שגם לפלוני זכות שיקול והכרעה וקביעת מה שנראה לו לאמת, לא פחות ממה שיש לי. ואם אפילו אני משוכנע שטעות בידו, כיון שלדעתו הוא האמת כדבריו, מצווה אני לנהוג בו כבוד.

הנלחם בשצף קצף על דעתו, המבזה את רעהו על שום שלו דעה אחרת משלו, אשר איננו מצמצם את הניגודים לאותו שטח שבו הם נמצאים בהכרח, ומרחיב אותם גם לשטחים אחרים, יזרה שנאה ופירוד, ישתדל להצדיק אותה בכל האמצעים עד שבסופו של דבר יגרום לפירוד מוחלט לשני מחנות יריבים, שאין דרך להשלים ביניהם, אין אפשרות לשתף פעולה בשום דבר ולבסוף זה בא לידי חורבן, והיא היא שנאת החנם שהחריבה את בית המקדש.

­ ­ ­

הבדלי השקפות על רקע תפיסות שונות של תורה ומצוות יתכנו בכל זמן. הבדלים אלה מציינים גם את תקופתנו. שונה היא תפיסת המאורעות, היחס למדינה, דרך הפעולה להשגת המטרה בין המחנה הדתי-לאומי לבין אלה שאומרים שאין להם אלא תורה. אילו היה זה מוגבל רק לחילוקי דעות אלה, כי אז היה אפשר להסתכל על התופעה כדבר בריא. דא עקא, שגם אצלנו חורגים הדברים מהמסגרת של חילוקי הדעות הממשיים הרחק מעבר לגבול זה. הייתי תמיד שמח לציין שהמחנה שלנו אינו נתפס לדרך נפסדת זו. תמיד תרמנו לישיבות מבלי הבדל תפיסה והשקפה, קבלנו בסבר פנים כל אורח שנזדמן אלינו גם אם הוא מהמחנה המתנגד. והצטערתי מאד לגילוי היחס הבלתי סובלני שנתבטא בהורדת המודעות על שמירת שבת ובאיומים על הפרעת סדר במקרה של "העזה" לדרוש על נושא זה. מאימתי נעשה ענין השבת לשאלה "מפלגתית"? מה שייכות של ענין מוסכם לדברי הכל, לדברים אחרים שבהן חלוקות הדעות? ועל הכל, היכן יחס הכבוד האלמנטרי לאדם הנברא בצלם, בפרט שאותו אדם, אדם מישראל הוא ושומר תורה ומצוות הוא, אם כי אולי בצורה הנראית למישהו "אדוקה" מדי? האם אין כאן השפעת עקיפין של אותו מחנה מנוגד דוקא וקבלת תכסיסיהם הם במאבק עם המתנגד, תכסיסים שנראים לנו כל כך בלתי מתאימים ובלתי מובילים למטרה?

ישמשונו ימי "בין המצרים" המזכירים עוונות ראשונים כאות אזהרה לא להכשל שוב באותו חטא עצמו - חטא שנאת חנם.



(תמוז תשי"ח)
זה מטוס. לא! זו ציפור. לא! זו OSIBABE!!!

כבר לא בדיוק רווקה...




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים