מעבר לתוכן


תמונה

מסכנים מקצועיים


22 replies to this topic

#1 edo

edo

    בלונד, ג'יימס בלונד

  • רשומים+
  • 3390 הודעות:

פורסם 02/10/2004 - 23:59

הלכנו ממקום למקום ולקחנו
מאת אסתי אהרונוביץ, מוסף הארץ

לקראת החגים נתקלו עמותות הסיוע בציבור נזקקים חדש, בררני ותובעני. תרבות המגיע-לי נוסח 2004, עם סלולרי ומכונית

חוה רם מדליקה סיגריה אחר סיגריה. יש לה דיבור עצבני, קול צרוד ושיער קצוץ שלפני שבוע צבעה לבלונד פלטינה. ראש השנה, ברוך השם, מאחוריה. "מה עם סוכות?" היא שואלת. "מישהו חושב שאולי צריך גם מצרכים לסוכות? הילדים יהיו בבית שבוע שלם. דואגים לנו רק בראש השנה ובפסח. בין החגים, תבואי תראי, שממה".

בשבוע שלפני החג ידיה היו עמוסות עבודה. היא התרוצצה בין נקודות חלוקה שונות שסיפקו מצרכים לחג ובין אולפני הטלוויזיה שבהם היא ובתה סיפרו על מצוקתן. "הלכנו ממקום למקום ולקחנו", היא מספרת. "בעיקרון הולכים לשמעון (שמעון סבג, מנהל עמותת "יד עזר לחבר"), לוקחים את מה ששמעון נותן, אחרי זה נוסעים לעמותה בקריות, 'לב-חש', שאני לוקחת ממנה כל שבוע, ויש עמותה שלישית שעובדת עם הרווחה, 'חסד מציון', שאם יש לי זכאות לקחת אני לוקחת. העמותות הן מה שמחזיקות אותנו. בערב החג לקחנו משלושתן".

ואיך את מגיעה מכאן לקריות? באוטובוס?

"לא. יש לנו יונדאי מסחרית".

יצאנו מורווחים

בפסטיבל הנזקקים שנערך בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, כמדי ערב חג, קטפה אור רם, בתה של חוה, את המקום הראשון. במכתב שכתבה לשר הפנים, אברהם פורז, שקבע בעיתוי בעייתי במקצת כי "אין רעבים בישראל", סיפרה על מצוקתה. "היא ואחיה הקטנים רעבים כל יום", פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". בעמודים הפנימיים יותר, תחת הכותרת "אדוני השר, אין לנו מה לאכול", כתבה אור לפורז: "השנה אני מתפללת בעיקר למזון... אתה חי טוב ואני סובלת, אז מה דעתך לקצץ במשכורת שלך ולתרום אותה לאנשים שבאמת אין להם?"

"היא כתבה את מה שהיא מרגישה", אומרת אמה. "את מה שיש לה בבטן. ישבה איזה שעה וחצי לכתוב את המכתב".

המכתב, אגב, מעולם לא נשלח. בעקבות פרסומו בעיתון קיבלו האם והבת הצעות להופיע בכמה תוכניות אקטואליה בטלוויזיה. כולם רצו לדבר עם הילדה שהעזה וכתבה לשר. באותו יום הופיעה בקול רועד בתוכנית 'ערב חדש' ושבתה את לב הצופים ולמחרת בבוקר הופיעה יחד עם אמה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10.

חוה רם מורגלת כבר בהופעות שכאלו. "בפסח, שנה שעברה, הופעתי פעמיים", היא אומרת. "אני לא זוכרת איך קראו למראיינים. דיברתי על העמותה של שמעון שעוזרת לנו ואז גם התנדבתי שם. השנה הופעתי פעם אחת כשהתחילה שנת הלימודים, ודיברתי על ילדים שאין להם. אור הופיעה פעם אחת ב'פוליטיקה', כשדנו בנושא של קציני ביקור בית שלא מגיעים לביקור, ועכשיו, בראש השנה, הופעתי עוד פעמיים".

עכשיו היא מבקשת מבנה הקטן לשים את הקלטת בווידאו. על המסך מתחילה לרוץ תוכנית הבוקר של "קפה טלעד" מפסח. את הקלטת של אור מראש השנה שעבר היא לא מוצאת.

לא היתה לך בעיה לשלוח ילדה בת 14 לדבר על המצוקה שלה?

"אור רצתה להיחשף. היא מתה שיפגישו אותה עם השר פורז בכדי שתוכל להכניס לו באבי-אביו. יש לה הרבה בבטן. אני יודעת שיש הרבה אנשים שסובלים ולא מדברים. אנחנו הפה של הרבה אנשים".

אילו תגובות היא קיבלה בבית הספר?

"אמרו לה שם שהיא לא נראית רעבה. גם כשהיינו ב'ערב חדש', אחת המרואיינות אמרה לי, 'אבל הבת שלך לא נראית רעבה'. אני יודעת. יש לה שומנים. בשביל להיות רעבים צריכים להיראות מקלות? אז היא לא נראית רעבה. אפילו לא עניתי. תשמעי, יש אנשים שאין טעם לענות להם".

מה קרה לאחר שהופעתן בטלוויזיה?

"יצאנו מורווחים. בחור אחד מבת-ים שיש לו חנות בגדים תרם לילדים בגדים. אור כבר לקחה ואני אסע עם הבנים ואקח. הוא אמר שישלם לנו על הנסיעות ולא שילם. אבל לא חשוב, את יודעת, יש גבול. היה עוד מישהו שיש לו עסק, אז הוא הביא מצרכים יבשים. והיתה עוד משפחה עם ילדה בת 12 שרצו גם להביא, אבל הם הביאו יותר ממתקים לילדים. זהו.

"היה גם מקרה פחות נעים. בתחילת השנה הופעתי בטלוויזיה ודיברתי על זה שיש אנשים שאין להם דברים לבית ספר, כמו ילקוטים. התקשר אלי אדם ורצה לתת לי כסף בשביל הילדים. אלף שקל כל חודש. בעקבות ההופעה של אור ושלי, הוא החליט שהפכנו להיות מסחריים. ככה הוא אמר לי והפסיק לתת לנו את הכסף. את מבינה לאיזה מקום זה הביא אותנו? כשאנחנו עושים יותר מדי רעש אז אומרים שאנחנו מסחריים, שאנחנו רוצים להרוויח כסף".

בטן מקרקרת

"אין בישראל אנשים רעבים", העז לקבוע השר פורז מעל מזנון הכנסת ואחר כך שילם את המחיר. "דברי איוולת", אמרו לו, "מדושן וזחיח" תיארו אותו. מקורביו לחשו שהאיש התאבד פוליטית. "יש עוני בישראל", הסביר פורז, "אבל להציג אותנו כמדינה מוכת רעב זה עיוות של המציאות. זו דמגוגיה. צריך לקחת את הדברים בפרופורציה".

"יש להבחין הבחנה חשובה בין מי שלא קונה מה שצריך במכולת, לבין אנשים רעבים", אומר עו"ד גיל-עד חריש, שמפעיל רשת בתי תמחוי, מקלטים לחסרי בית ומועדונים לנוער במצוקה. "אני בתחום 14 שנה ולמלה רעב אין פה בכלל מקום. זו מלה שאסור להשתמש בה. אני נסעתי בעבר לאפריקה ושם הייתי במחזות הרעב, אני יודע מה זה רעב. מה שיש פה זה מצוקת מזון. במקום שאדם יאכל בשר פעם ביום הוא אוכל פעם בשבועיים או פעם בחודש או לא אוכל בכלל. זה חמור, צריך לטפל בזה, אבל זה לא רעב. על פי מה שקראתי בעיתוני החג, מה שיש פה זה בעיקר זה רעב לכותרות בנושא הרעב".

להבדיל ממחסור חריף במזון, שאותו מוצאים בארצות העולם השלישי ובהן הוא גורם לתת תזונה ואף למוות, במדינות המפותחות, כישראל, העדר מזון בכמות שמספיקה לאפשר חיים פעילים ובריאים מוגדר "חוסר ביטחון תזונתי". בשנה האחרונה התפרסמו בתחום זה שני מחקרים חדשניים. מכון ברוקדייל, שהוא מרכז למחקר חברתי ישומי בירושלים, בדק לראשונה, בשיתוף משרדי הבריאות, העבודה והרווחה והמוסד לביטוח לאומי, אם יש בישראל "חוסר ביטחון תזונתי". על פי ממצאי המחקר, אחד מכל שנים-עשר משקי בית (8%, שהם 150 אלף משקי בית) מדווח על מצב חמור של חוסר ביטחון תזונתי, המתבטא בקשיים להבטיח את איזון המזון ואת כמותו.

קבוצה זו מדווחת על חששות ודאגה שהאוכל לא יספיק ולא יהיה די כסף לקנות עוד; ויתור על ארוחות מאוזנות כי אין תקציב; צמצום בגודל הארוחות או דילוג על ארוחות; ובמקרים קיצוניים יותר מדווחים על הימנעות מאכילה במשך יום שלם ועל כך שהיו רעבים (14% מדווחים על מצב מתון של חוסר ביטחון תזונתי).

"המחקר נולד בגלל ההתעניינות הגוברת בנושא", אומר פרופ' ג'ק חביב, העומד בראש מכון ברוקדייל, "ובגלל הוויכוח הציבורי בשאלה אם יש או אין רעב בישראל. בישראל אין רעב כמו שרואים בסודן או אתיופיה, רעב שגורם למוות. אך יש חוסר ביטחון תזונתי, כלומר מצב שבו התזונה לא מספקת ולא מאפשרת לאדם לתפקד באופן מלא. תוצאות המחקר הפתיעו לרעה. במשך שנים האמנו שבישראל, למרות שיעורי העוני הגבוהים, יש רשת ביטחון שלא תתן לאדם להגיע למצב של חוסר מזון. בשנים האחרונות שיעור העוני עלה ורשת הביטחון הזאת נפרצה".

ד"ר רוני קאופמן, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, מסכים עם פרופ' חביב. גם הוא ערך מחקר שבדק רמות של חוסר ביטחון תזונתי בעיירות פיתוח ובישובי בדווים בנגב. קאופמן מצא כי 30% מהתושבים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי עם סממני רעב.

מחקר קודם, על ממדי האבטלה בנגב, ערך ד"ר קאופמן ב-1999, עם סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון. "סטודנטים התחילו לספר שבאים אנשים ואומרים שהם רעבים", אומר קאופמן. "אף אחד לא האמין. עד לפני חמש שנים ה'רעב' לא היה קיים, כי הקצבאות והשכר הספיקו. בחמש השנים האחרונות היתה שחיקה נוראית בקצבאות ובשכר וזה מה שהצמיח תופעה חברתית חדשה - התחלנו לדבר על 'רעב'. במשך שנים אנשי מקצוע, ובעיקר פוליטיקאים, ששמעו על כך, הכחישו. הם אמרו שזה לא קיים. זה דבר שהיה קשה מאוד לקבל. אין פה רעב במובן של עולם שלישי, אבל יש פה חוסר ביטחון תזונתי. ראיתי ילדים רעבים בבית ספר, כאלה שמגיעים בלי אוכל. הם אומנם לא בסכנת חיים, אך הבטן שלהם בהחלט מקרקרת".

במחקרו מציין קאופמן כי "חוסר ביטחון תזונתי" פוגע בתפקוד היום יומי ובבריאות הפיזית והנפשית של אנשים הסובלים מהבעיה. אנשים אלה מוטרדים מדאגות בדבר יכולתם להשיג מזון בעתיד, מתחושת ניכור מהסביבה, וחשים כאבים גופניים, סבל נפשי והפרעות ביחסים בתוך המשפחה.

מונית משכונת התקווה

ערב ראש השנה יצאה סוניה מרמרי, שעומדת בראש עמותת "סועדים", מבית התמחוי שהיא מפעילה ובו חילקו חבילות מזון ואוכל מבושל לחג. לצד הכביש היא זיהתה את האשה שלקחה את החבילה האחרונה עומדת וממתינה למונית. "האשה ההיא הגיעה אלינו משכונת התקווה", אומרת מרמרי. "כל מונית לשם תעלה לה שלושים שקלים. היא באה, עמדה שעתיים בתור בשביל לקבל ארגז מצרכים ולחזור הביתה במונית. זה עשה לי סימני שאלה".

בית התמחוי "סועדים" נמצא במבנה ישן בקרבת שוק הכרמל. בניגוד לקירות המקולפים, העזובה והצבע הדהוי, השף שלומי לוי מקבל את האורחים שבאו לסעוד בלבוש לבן מצוחצח ומפנה אותם, אישית ובכבוד הראוי, למקום ישיבה ליד השולחן הערוך. ביום שלישי השבוע הגיש לוי קוסקוס עם מרק ושלושה סוגי סלטים טריים. הסועדים שבאו התיישבו בדומיה, הרוו את צמאונם בכוס משקה והושיטו את ידם ללחם הפרוס שעל השולחן. נשים שהמתינו מחוץ לחדר האוכל סימנו לו בידיים כמה מנות ארוזות להכין. הן לוקחות את המנות הביתה, לילדים. בית תמחוי זה לא מקום להביא אליו ילדים.

בחדר המכונה "הקפטריה" ניצבים כמה כיסאות עץ, שולחן ועליו כוסות פלסטיק, קפה שחור, נס, תה. יש אנשים שבאים לכאן בשמונה בבוקר בשביל לשתות את כוס הקפה הראשונה שלהם. הקפה והתה נעלמים לא פעם בתוך דקות. ב"סועדים" ממלאים את הצנצנות שוב מבלי לשאול שאלות. גם נייר הטואלט בשירותים לא מחזיק מעמד יותר משעה. "הנחת העבודה שלנו", אומרת מרמרי, "שמי שלוקח נייר טואלט כנראה אין לו כסף לקנות".

אחרי כמה ימים סוערים "סועדים" חזרה לשגרה. החג התיש את כולם. "אני מלווה את המקום מאז שהוקם לפני ארבע שנים", אומר לוי. "זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי קשה לחלק את המנות בערב חג. היתה מניפולציה מאוד לא יפה של אנשים. הביאו ילדים והעמידו אותם בתור. אנחנו יודעים לזהות מניפולציה כשאנחנו רואים אותה. החוויה לא היתה קלה".

"אין רעב ללחם", אומרת מרמרי. "האוכלוסייה שמגיעה ל'סועדים' ולשאר בתי התמחוי ביום-יום הם אנשים תשושי נפש שהחברה הקיאה אותם. מה שקרה בחג היה משהו אחר. אני יכולה לחתום שחמישים אחוז מהאנשים שקיבלו מאתנו חבילת מזון קיבלו מעוד עשרה מקומות. התפתחה תעשייה. ויש אנשים ששולטים בתעשייה הזאת. הם יודעים איפה מחלקים ומה מחלקים. אני באקראי עברתי בנקודת חלוקה נוספת וראיתי אנשים שמקבלים אצלנו באופן קבוע עומדים שם בתור. התפתח פה סוג של הווי, תרבות של כל מה שנותנים לך חינם - תיקח. זו תרבות נורא בוטה.

"כשקיבלנו מגוף מסוים חמישים תנורי ספירלה לחימום בחורף, עשינו את שיקול הדעת שלנו והחלטנו לתת את התנורים למשפחות עם תינוקות וילדים קטנים. מאותו רגע נפתח מחול שדים מטורף. עברה השמועה בשכונה שמחלקים את התנורים והגיעו פשוט עשרות ומאות לקבל אותם. כולם רצו, ולא הניחו לנו לרגע. לקראת שנת הלימודים חילקנו קלמרים וכלי כתיבה. לא היה אחד שלא רצה ילקוט וקלמר וגם כאלה שאין להם ילדים. אני יודעת שאלה אנשים שבאים ממצוקה, אבל לפעמים זה כל כך בוטה. אנשים נשאבו לתוך התרבות הזאת. נותנים - אני לוקח".

את ארוחת החג בישלו ל"סועדים" השפים ישראל אהרוני ורפי כהן. היה קוסקוס עשיר וקציצות שנמסות בפה. מ"לחם ארז" שלחו עוגות דבש משובחות וילדים קיבלו את הבאים בחיוך, בכוס משקה ובעוגה. "עשינו מאמץ שיהיה נעים", מספרת מרמרי. "אמרנו לאנשים לבוא בחמש, בשלוש כבר היה תור. הצטבר שם זעם. היה חם, המון לחץ. התלמידים מבית הספר לאמנויות קיבלו את הבאים במאור פנים כמו שרק ילדים יכולים, אבל כל מי שבא היה כל כך אגרסיווי. הרגשתי שהם שונאים אותנו. היתה מניפולציה איומה של שימוש בילדים. כל מי שיש לו ילדים הציג את כולם כדי שניתן יותר.

"אצלי זה מפתח כעס עצום, איך שהם משפילים את הילדים בעמידה בתור במשך שעות. וכל הזמן הם רצו עוד. 'רגע, אבל רגע', אמרה לי אשה אחת, 'החג הוא שלושה ימים. נתתם רק מנה אחת, ומה אני אוכל ביום שישי?' התחשק לי להגיד לה, תבשלי לעצמך ספגטי".

אז למה את ממשיכה?

"אנחנו עושים פה משהו. קשה לי להפסיק את זה כי אני מרגישה מחויבת לאוכלוסייה הזאת שבכל זאת חיה במצוקה איומה. אין רעב, ובטח שלא רעב ללחם, אבל אם אני יכולה לפנות להם כמה מאות שקלים של הוצאות אוכל בחודש כדי שהם יקנו בכסף תרופות, אז את שלי עשיתי".

העניים החדשים

דודי זילברשלג, מו"ל התקשורת החרדי, מפעיל כבר ארבע שנים רשת של בתי תמחוי בכל הארץ, כשבית התמחוי הראשי, "מאיר פנים", נמצא בירושלים ואותו מנהלת הרעיה רבקה. לצד בתי התמחוי הקים זילברשלג את המפעל "כח לתת" ובו הוא מרכז תרומות של ציוד חשמלי. זילברשלג ואנשיו מובילים את הציוד, כגון מקררים ותנורים, לבתי הנזקקים. "אני עמדתי בקונצרט שלנו בפאריס", אומר זילברשלג, "באירוע התרמה, ואמרתי שם מעל הבמה כי מי שאומר שבישראל יש רעב מוציא את דיבת הארץ רעה. בישראל יש מצוקה ופערים איומים, אבל לא רעב".

בבית התמחוי הקטן בירושלים סועדים כל יום 400 אנשים. איך נכנסים כולם? "אוכלים חמש דקות והולכים", מסבירה רבקה זילברשלג. בשנה האחרונה, לצד הנזקקים ה"מסורתיים" שפוקדים את בית התמחוי, באו נזקקים חדשים. "העניים החדשים", מכנה אותם בעלה. "הם נראים מהוגנים. לבושים יפה, עם פלאפון בחגור ואתה רואה שנשבר בהם משהו. הם באים לאכול פה".

השנה החליט זילברשלג ש"מאור פנים" לא תחלק חבילות לחג. "נקעה נפשי", הוא אומר. "בשנים האחרונות צצו עשרות גופים שהחליטו לחלק אוכל יבש לחג. אנשים הולכים מעמותה לעמותה, לוקחים ולוקחים ולוקחים. החלטתי לא לטפל בזה בכלל. מעגל העוני מאופיין במערכת ניצול גדולה מאוד. כל הסיפור הזה צריך לעבור טרנספורמציה משמעותית. אנשים הגיעו ולקחו מ'כח לתת' ציוד חשמלי שמיועד לנזקקים ופשוט מכרו אותו, נרקומנים. אמרתי לעובדים אצלנו שמצד אחד הם צריכים להיות בעלי נפש גדולה ורגישה ומצד שני אנשים קשים כארזים, כי מדובר במעגל נצלני מאוד, מר, שלא יודע שובע. אנשים אלה עומדים מולך בתוקפנות ותובענות. התובענות מגיעה לרמה כזאת שעל אשתי שלפו סכין".

"הגיע זוג שביקשו לקחת ציוד לבית הספר", משחזרת רבקה זילברשלג את האירוע. "אמרתי להם, 'אבל הילדים שלכם בגיל הגן'. הגבר הוציא סכין והחל לצעוק עלי 'את לא תגידי לי אם הילדים שלי צריכים ילקוט או לא. מחובתך לשרת אותנו'. יש ימים שאני נשברת", היא מגלה. "אני מקדישה לאוכלוסייה הזאת על חשבון הילדים והבית, וכל הזמן יש להם טענות. פעם הבאתי לבית התמחוי בירושלים יהודי חשוב מארצות הברית ופתאום באמצע האוכל קמה גברת אחת, עלתה למעלה, התפרצה לחדר שבו ישבנו וצעקה שהאוכל היום מתחת לכל ביקורת. היהודי מארצות הברית אמר לנו, 'אהבתי את הקטע הזה, כנראה שאתם נותנים פה לסועדים הרגשה עד כדי כך טובה שהם מרשים לעצמם גם להתלונן'".

גם אותה מקוממת התופעה של התייצבות בכמה מקומות כדי לאסוף חבילות מזון. "הם מדווחים אחד לשני איפה יש נקודות חלוקה", היא אומרת. "הם משווים בין החבילות. בודקים איפה נותנים יותר ואיפה פחות. זה נורא מקומם ואין הרבה מה לעשות. אני רואה כיצד מנצלים ילדים וכאמא זה עושה לי נורא. מביאים ילדים ומעמידים אותם בקו הראשון ומספרים שלילד אין.

"בתחילת השנה הגיעה אלי אמא שהילדים שלה לומדים במוסדות תורניים, כלומר הם לא זקוקים לציוד בית ספר, והיא אמרה לי: 'אבל כל שנה את נותנת לי ציוד לבית ספר'. אמרתי לה: 'אבל עכשיו הילד בישיבה, הוא לא זקוק לציוד בית ספר'. הרגשתי נורא, הרגשתי שאני פשוט מפשיטה אותה באמצע הרחוב. אני אולי נשמעת אכזרית, אבל אני חייבת לשמור את המעט שיש למי שבאמת זקוק. עכשיו קיבלנו מחנות צעצועים תרומה של כמה עשרות מוביילים לתינוקות. אני שומרת על המוביילים האלו בשיניים. שזה לא יתברבר ויגיע למקום הלא נכון".

כל יום כנפיים

"באף מקום לא נתנו הרבה", מדווחת חוה רם על תוכן החבילות שקיבלה לחג. "אנשים כבר לא כל כך תורמים. בכל החבילות יש דברי מכולת, שמן, קמח, ממרח שוקולד. העמותה בקריות נותנת גם שישה-שבעה סוגי ירקות ובשר, הכוונה לעוף. כנפיים. הדבר הכי זול שממנו מקבלים הכי הרבה. אנחנו כבר לא יכולים לראות כל שבוע עוף. כמה אפשר לאכול עוף?"

אז מסיבוב כזה יש לך כמה בקבוקי שמן וכמה חבילות סוכר?

"כן. זה חוסך לי בקניות במכולת. יש לי סטוק של שמן וסוכר לתקופה קצרה. סוכר אי אפשר לשמור הרבה זמן, כי זה תופס נמלים. אני מנסה לארוז בניילון, לשים במקרר, בפסח שנה שעברה אחרי שלושה חודשים כל הסוכר תפס נמלים וזרקתי. מה לעשות?"

חוה, בעלה יששכר וארבעת ילדיהם מתגוררים במרכז חיפה בבית אבן ערבי גדול השייך לאמה. לפני חמש שנים, לאחר שיפוץ הבית, היא ומשפחתה עברו להתגורר בו ביחד עם האם. בסופי שבוע מצטרפת אליהם גם אמו של יששכר, המתגוררת בזכרון יעקב. בחצר הבית המרוצפת באבנים מהומת אלוהים. שני כלבים אימתניים (קרלוס וקטנטונת) וחמישה גורי חתולים מנסים בעקשנות לנקב שקית ניילון גדולה ובה עשרות לחמניות טריות שהגיעו הבוקר, תרומה מאחת המאפיות באזור. על הרצפה מתגלגלות תבניות ניירוסטה גדולות, זכר לתקופה שבה חוה התנדבה בבית התמחוי של "יד עזר לחבר", וארגזי פלסטיק מלאים בקבוקי משקה ריקים.

"כל שבת יוצאת המשפחה לבילוי המשפחתי שלה", מסבירה חוה בציניות, "לחטט בפחי הזבל של יערות הכרמל ולחפש בקבוקים ריקים. ככה אפשר לקבל בסופר חמישים-שבעים שקל", היא אומרת. "אבל מה? לא נותנים את הכסף. הם מכריחים אותך לקנות באותו סופר". בדיוק השבוע קיבלה הזמנה לבית משפט, לאחר שהתעמתה עם פקחים ביערות הכרמל. "אפילו לחטט בזבל אי אפשר במדינה הזאת", היא מפטירה בכעס.

עד לפני שלוש שנים החזיקה משפחת רם את הראש מעל המים. היא ובעלה עבדו מבוקר עד ערב כקבלני משנה של חברה המפיצה עיתונים. בזמן שנותר, עשו משלוחי פרחים, העיקר שתהיה פרנסה. ואז, ביום אחד, הכל התמוטט. חברת ההפצה פנתה למפיצים אחרים והשאירה את הזוג רם מחוץ למעגל העבודה. באותו הזמן פרצה אצל יששכר מחלת הסוכרת שהובילה להסתבכות אחרי הסתבכות והותירה אותו עם 100 אחוזי נכות. הם נשאבו לתוך מעגל של מצוקה כלכלית. היום הם מתפרנסים מקצבה של הביטוח הלאומי בסך 4,500 שקל ונעזרים בגופים וולונטרים שונים, החל מעמותות שמחלקות חבילות מזון וכלה באנשים פרטיים שתורמים כסף, ביגוד ואוכל.

בחדר השינה של חוה, צופה אחד הילדים בטלוויזיה בקולי קולות. הוא שותה קולה שמזג לכוס בכפית. ליד הטלוויזיה מוצבת כוננית ובה עשרות קלטות. "הוא משתגע בבית", מתלוננת חוה. "את האח שלו שלחו לחינוך מיוחד, ובשבילו אין מקום".

את רוצה שהוא ילך לחינוך מיוחד?

"יש לילדים בעיות רגשיות מהמצב בבית. אבל בכיתות של חינוך מיוחד שמים ילדים עם בעיות התנהגותיות ולא רגשיות. לו אין בעיות התנהגותיות".

בבית חמישה חדרים והוא מרוהט בצורה מינימליסטית. החדר המרכזי והגדול הוא המטבח שמשמש גם כסלון. מול ארונות המטבח ספה ישנה, כורסאות ומקלט טלוויזיה קטן.

מה אתם אוכלים?

"רק אוכל בסיסי. לחם, גבינה לבנה, ממרח שוקולד, מקרוני, אורז, זה בעיקר מה שאוכלים. סוכר, שמן, חלב, אין מעדנים. זה דבר לעשירים היום. בקופסה אחת שקיבלנו בשבוע שעבר לחג היו עשרה מעדני שוקו, תוך שעתיים זה חוסל. הביאו לנו גם ממתקים לחג. לקחתי להחביא שהילדים לא יחסלו, בסוף נשברתי ונתתי להם. לא נשאר כלום. אולי נשארו לי שתי חבילות של פסק-זמן. כשמקבלים את השפע הזה אז העיניים אוכלות, לא הגוף".

אתם רעבים?

"אנחנו אישית לא הגענו לרעב. אנחנו שורדים. מסתדרים. אבל אנחנו חוסכים כל הזמן, חושבים מה כן קונים, מה לא. אם יש לי כמה שקלים בכיס אני עושה חישוב מה אני אשלם קודם? את אגרות החינוך? את חשבון המים שלפני ניתוק? חשבון הטלפון? תבואי בעוד חודשיים, אחרי החגים, אחרי שהתרומות של כולם ייגמרו, תראי שאין. אבל לא מדובר פה רק באוכל. מדובר בילדים שאין להם פעילויות שיש לילדים אחרים. ב-4,500 שקל שאנחנו מקבלים מביטוח לאומי אין לי אפשרות לשלוח אותם לחוגים. היום החוג הכי זול עולה בסביבות 120 שקל, ארבעה ילדים - תעשי חשבון. אנחנו קונים תרופות בסביבות 400 שקל לחודש.

"כשאני הייתי ילדה היו מועדונים עם מחיר סמלי לחוג. ואם היו יותר ילדים במשפחה אז היתה הנחה מיוחדת. היום זה לא קיים. אם אין להורים, אז אין. לילדים הרבה יותר קשה שהם לא הולכים לחוג מאשר חוסר המזון. הם רוצים להיות כמו כולם. אור רוצה ללכת לקולנוע כמו כולם, היא רוצה ללכת לבאולינג, כמו החברות שלה. היא רוצה שיהיה לה מחשב נורמלי בבית. לא מחשב שמתקלקל ומתקנים כל הזמן. אוכל זה דבר שבגדול אנחנו מסתדרים, גם בגדים. הנה, אני מקבלת חבילות גדולות של בגדים בשביל להעביר הלאה לנזקקים, אז אני לוקחת מה שמתאים לבנים. אבל בשאר הדברים, איפה המדינה?"

מה היית רוצה מהמדינה?

"המדינה לא עוזרת לצאת מהמעגל הזה. בעלי מקבל קצבת נכות של 4,500 שקל, אם אני מחר מוצאת עבודה ומקבלת 3,000 שקלים הקצבה שלו אוטומטית יורדת ל-2,000 שקל, כלומר אני נשארת באותו מעגל כלכלי. זה לא שהמדינה תבוא לקראתנו ותגיד, 'אני לא אגע בקצבה, לפחות שנה, בכדי לתת לכם להתאושש ולהשתקם ובעוד שנה נראה מה ההכנסה של האשה ונראה אם נוריד את הקצבה או לא'. זה מה שהייתי רוצה" (מהביטוח הלאומי נמסר כי בן זוגו של נכה שמקבל את התמיכה המקסימלית, 4,500 שקל, רשאי להשתכר עד 3,969 שקל ברוטו מבלי שקצבת הנכות תופחת).

את מחפשת עבודה?

"אני עכשיו בכלל לא רוצה לעבוד. אני בתהליך של ביטוח לאומי. אני קיבלתי נכות ואני רוצה להגיע למקסימום כדי לקבל קצבה של עקרת בית. אם היית אומרת לי לפני שנה שאני אדבר ככה לא הייתי מאמינה, אבל היום אני עושה את זה בלי שום בושה".

על מה הנכות?

"יש לי אסתמה. יש לי בעיות בכפות הידיים. אני מאבדת תחושה בקצות האצבעות. עברתי ניתוח בכף היד. זה עוד כואב ויש דברים שאני לא יכולה לעשות עם היד. בביטוח לאומי בכלל לא התייחסו לזה ועל האסתמה נתנו לי אחוזים נמוכים. אני צריכה להוציא עוד כמה אחוזי נכות בשביל לקבל קצבה של איזה 2,000 שקלים".

למה בכל זאת לא ללכת ולחפש עבודה?

"בשביל מה? גם אם אני אעבוד ואקבל 2,000-1,500 שקל וזה לא ירד מהקצבה של בעלי - הרעתי את התנאים שלי בבית. כי העול של הבית נשאר עלי. הנה, עכשיו הציעו לי לטפל בקשיש, כמה שעות, שלוש פעמים בשבוע, לבשל ולנקות לו. את יודעת כמה נותנים? 600 שקל. בשביל 600 שקל, אני מעדיפה להישאר בבית ולנקות אצלי. זה לא שווה את המאמץ הפיזי".

לפני שנה היתה חוה רם הרבה יותר אופטימית. היא הצטרפה למאבק של ויקי קנפו. צעדה ברגל יחד עם עוד שלוש אמהות מחיפה לירושלים ולמרות המצב הכלכלי הקשה התנדבה בעצמה בבית התמחוי של סבג. "אמרתי, במקום לקחת אוכל חינם ולהרגיש חרא עם זה, אני אעזור. זו היתה עבודה פיזית מאוד קשה. התחלתי את היום בשבע בבוקר עד שמונה בערב. לחמם אוכל, לחמם תנורים, לשטוף את הכלים, את התבניות". לאחר כמה חודשים נשברה ועזבה. "אין לי הכוח הנפשי להתחייב למשהו", היא מסבירה.

היא מתקשרת לטלפון הנייד של אור, לשאול אותה למעשיה ומתכוננת לנסוע לאסוף את הבנים שנמצאים ב"בית הילד", מועדון שמפעיל סבג, שם הם מקבלים ארוחת צהריים חמה, ועזרה בשיעורי הבית. בדרך החוצה, היא נזכרת שגם בערוץ השני היא הופיעה. "את זוכרת את יומטוב", היא אומרת, "אני עזרתי להם בצילומים. היתה פה בחורה אחת מיומטוב, הבטיחה שתתן לנו משהו. אחרי התוכנית שלחו לכאן פיצה עם שתייה. זה הכל".
אתה צעיר רק פעם אחת, אבל אתה יכול להיות אינפנטילי כל החיים.

Procrastinate now - don't wait till later! - Ellen DeGeneres


#2 edo

edo

    בלונד, ג'יימס בלונד

  • רשומים+
  • 3390 הודעות:

פורסם 03/10/2004 - 00:11

אולי מישהו יקרא את כל הכתבה, אבל בטח לרוב האנשים אין כוח לקרוא את הכל, אז הנה כמה ציטוטים נבחרים:

חווה רם, נזקקת חדשה: "בתחילת השנה הופעתי בטלוויזיה ודיברתי על זה שיש אנשים שאין להם דברים לבית ספר, כמו ילקוטים. התקשר אלי אדם ורצה לתת לי כסף בשביל הילדים. אלף שקל כל חודש. בעקבות ההופעה של אור ושלי, הוא החליט שהפכנו להיות מסחריים. ככה הוא אמר לי והפסיק לתת לנו את הכסף. את מבינה לאיזה מקום זה הביא אותנו? כשאנחנו עושים יותר מדי רעש אז אומרים שאנחנו מסחריים, שאנחנו רוצים להרוויח כסף".


"יש להבחין הבחנה חשובה בין מי שלא קונה מה שצריך במכולת, לבין אנשים רעבים", אומר עו"ד גיל-עד חריש, שמפעיל רשת בתי תמחוי, מקלטים לחסרי בית ומועדונים לנוער במצוקה. "אני בתחום 14 שנה ולמלה רעב אין פה בכלל מקום. זו מלה שאסור להשתמש בה. אני נסעתי בעבר לאפריקה ושם הייתי במחזות הרעב, אני יודע מה זה רעב. מה שיש פה זה מצוקת מזון. במקום שאדם יאכל בשר פעם ביום הוא אוכל פעם בשבועיים או פעם בחודש או לא אוכל בכלל. זה חמור, צריך לטפל בזה, אבל זה לא רעב. על פי מה שקראתי בעיתוני החג, מה שיש פה זה בעיקר זה רעב לכותרות בנושא הרעב".


ערב ראש השנה יצאה סוניה מרמרי, שעומדת בראש עמותת "סועדים", מבית התמחוי שהיא מפעילה ובו חילקו חבילות מזון ואוכל מבושל לחג. לצד הכביש היא זיהתה את האשה שלקחה את החבילה האחרונה עומדת וממתינה למונית. "האשה ההיא הגיעה אלינו משכונת התקווה", אומרת מרמרי. "כל מונית לשם תעלה לה שלושים שקלים. היא באה, עמדה שעתיים בתור בשביל לקבל ארגז מצרכים ולחזור הביתה במונית. זה עשה לי סימני שאלה".


"אין רעב ללחם", אומרת מרמרי. "האוכלוסייה שמגיעה ל'סועדים' ולשאר בתי התמחוי ביום-יום הם אנשים תשושי נפש שהחברה הקיאה אותם. מה שקרה בחג היה משהו אחר. אני יכולה לחתום שחמישים אחוז מהאנשים שקיבלו מאתנו חבילת מזון קיבלו מעוד עשרה מקומות. התפתחה תעשייה. ויש אנשים ששולטים בתעשייה הזאת. הם יודעים איפה מחלקים ומה מחלקים. אני באקראי עברתי בנקודת חלוקה נוספת וראיתי אנשים שמקבלים אצלנו באופן קבוע עומדים שם בתור. התפתח פה סוג של הווי, תרבות של כל מה שנותנים לך חינם - תיקח. זו תרבות נורא בוטה.


"הגיע זוג שביקשו לקחת ציוד לבית הספר", משחזרת רבקה זילברשלג את האירוע. "אמרתי להם, 'אבל הילדים שלכם בגיל הגן'. הגבר הוציא סכין והחל לצעוק עלי 'את לא תגידי לי אם הילדים שלי צריכים ילקוט או לא. מחובתך לשרת אותנו'. יש ימים שאני נשברת", היא מגלה. "אני מקדישה לאוכלוסייה הזאת על חשבון הילדים והבית, וכל הזמן יש להם טענות. פעם הבאתי לבית התמחוי בירושלים יהודי חשוב מארצות הברית ופתאום באמצע האוכל קמה גברת אחת, עלתה למעלה, התפרצה לחדר שבו ישבנו וצעקה שהאוכל היום מתחת לכל ביקורת. היהודי מארצות הברית אמר לנו, 'אהבתי את הקטע הזה, כנראה שאתם נותנים פה לסועדים הרגשה עד כדי כך טובה שהם מרשים לעצמם גם להתלונן'".


אתה צעיר רק פעם אחת, אבל אתה יכול להיות אינפנטילי כל החיים.

Procrastinate now - don't wait till later! - Ellen DeGeneres


#3 אורח - אורח_כרמי

אורח - אורח_כרמי
  • אורחים

פורסם 03/10/2004 - 00:52

ולסיכום בקצרה: זו אחת הבעיות עם העמותות וכאשר הרווחה לא נעשית על ידי רשות ממשלתית. במצב כזה אין פיקוח, יש ניצול, ציניות וכד'. (לא שכאשר הדבר נעשה ע"י רשויות ממשלתיות זה נעשה יותר טוב, אבל לפחות יש לזה פוטנציאל להעשות בצורה מסודרת....)

#4 כורה_היתוך

כורה_היתוך

    .

  • רשומים+
  • 2393 הודעות:

פורסם 30/10/2004 - 14:18

לא קראתי, אבל מסכים בעניין עם האמירה של כרמי.

#5 אורי

אורי

    נרקומן וירטואלי

  • רשומים+
  • 11295 הודעות:

פורסם 30/10/2004 - 23:11

כרמי אמר:

ולסיכום בקצרה: זו אחת הבעיות עם העמותות וכאשר הרווחה לא נעשית על ידי רשות ממשלתית. במצב כזה אין פיקוח, יש ניצול, ציניות וכד'. (לא שכאשר הדבר נעשה ע"י רשויות ממשלתיות זה נעשה יותר טוב, אבל לפחות יש לזה פוטנציאל להעשות בצורה מסודרת....)

כאשר בני-אדם כותבים שטויות, דברים שקריים ומטופשים, הדבר יכול לנבוע משני מניעים:
1. בורות. 2. רשע.
אני אניח שהמקרה של כרמי הוא 1, כלומר בורות, כמו של כל שאר האנשים ה"חברתיים" בפורום.

ה"רווחה" שהממשלה מספקת לאנשים לא קיימת. וגם אם הייתה קיימת, היא נעשית על חשבון אנשים אחרים, ולא בהסכמתם. למצב זה קוראים שוד, גם אם אתה מנסה לתת לו שמות אחרים או להבדיל בינו לבין שוד אחד-על-אחד ברחוב. אין הבדל מהותי ביניהם. בסה"כ מדובר בשוד "חוקי" ע"י הממשלה, ומספר הקורבנות הוא עצום. אבל שני המקרים הם שוד.

הבעייה העיקרית אצל אנשים "חברתיים" הממחזרים סיסמאות שחוקות, היא שבזה מתמצה ה"חשיבה" שלהם: הם מסתפקים בשינון מנטרה סוציאליסטית, ולא מבינים מה מקורה או איך היא קשורה למציאות. התוצאה היא חוסר אינטרגציה של רעיונות, והתאפשרות סתירות מגוחכות. למשל:
בחלק הראשון אומר כרמי, למעשה, שצריך להעביר את הרווחה לממשלה (הוא מתעלם מכך שאנחנו כבר מדינת רווחה). מיד אח"כ אומר מודה כרמי בסוגריים שהרווחה לא בהכרח מושגת באמצעות רשויות ממשלתיות. אם כך הוא הדבר, למה בעצם להעביר את מפעל הרווחה לרשויות ממלשתיות? אין שום סיבה בעולם. אבל כרמי מצליח למצוא סיבה, וצידוק. הצידוק שלו הוא

אבל לפחות יש לזה פוטנציאל להעשות בצורה מסודרת

כלומר פוטנציאל היותו של מפעל הרווחה מסודר הוא הקריטריון לפיו קובעים מי יהיה אחראי עליו.
זהו הדובדבן בקצפת הקשקושים.
ובכלל: מדוע, על אף שכל עובדות המציאות מראות אחרת (למשל רשות הדואר, ביטוח לאומי, רשות הנמלים, משרד הפנים, וכו' וכו'), חושב כרמי שיוזמה ממשלתית תיעשה בצורה "מסודרת?"
הרי המציאות מראה בדיוק ההיפך: רשות ממשלתית היא בהכרח מקור לסטנגציה, טמטום, אטימות, חוסר-יעילות ואי-סדר.
אבל מושגים כמו "מציאות" אינם חשובים לכרמי, שבמציאות הפרטית אותה יצר לעצמו הממשלה היא גוף כל-יכול שקובע את חוקי הטבע; הגוף היחיד שצריך לחלק מזון לנזקקים, כמובן על חשבון ה"מנצלים הרשעים" שכל חייהם ועמלם "מתועלים" ע"י אותה הממשלה לעזרה כפויה לאותם הנזקקים.

כל קורא בר דעת, שאינו תלוש מן המציאות, יבין שמדובר כאן בגיבוב שטויות מהמדרגה הראשונה.
אבל לא כל הקוראים כאן הם ברי-דעת. להלן דוגמא לדברים של קורא אותו לא ניתן להאשים בעודף דעת:

לא קראתי, אבל מבכים בעניין עם האמירה של כרמי.

כמה לא מפתיע שכורה ההיתוך יסכים עם גיבוב שטויות לא קוהרנטי וחסר אחיזה במציאות.

I want philosophically educated people: those who understand ideas, care about ideas, and spread the right ideas. That’s how
my philosophy will spread, just as philosophy has throughout all history: by means of people who understand and teach it to others

Ayn Rand, 1981 --

#6 אורח - Guest

אורח - Guest
  • אורחים

פורסם 31/10/2004 - 13:03

טוב נו.... במסגרת האישומים שמידי פעם זורקים אלי (פוסט ציוני, כנעני וכד') עכשיו אני גם בור... נו, מכיוון שלא התרגשתי מכל השטויות האלו עד עכשיו אין לי שום כונה להתחיל עכשיו.
הבעיה של אורי שהוא לא מבין את מהות הדמוקרטיה ואת תפקיד המדינה בה. הליברליזם הסופר-דופר קיצוני שבו הוא תומך מכתיב מחשבה שבה למדינה אין שום מחוייבות כלפי האזרחים. מבחינתו מיסים שווה לשוד ושירות שהמדינה מספקת לאזרחיה שווה לחוסר צדק משווע. הבעיה היא שאורי לא מבין כי הדמוקרטיה הינה מערכת של הסכמה בין האדם למדינה. המדינה מתחייבת לספק לאדם ביטחון ומסגרת ובתמורה מתחייב האדם לשמור על המסגרת הזו חוקיה וכד'. זה הבסיס של הבסיס של המדינה והמשטר בה. ברגע שהמדינה מתנכרת למחוייבות זו ומפריטה את מערכות הביטחון שהיא אמורה לספק לאדם, למה אנו צריכים אותה כלל? עם המדינה מפסיקה להיות המשענת שעליה יכול האדם להישען בימי צורך, אין לה שום ייעוד ותכלית. שכל אדם יקנה לו רובה וכך יוכל להגן על עצמו. את הכסף נשמור מתחת לבלטות ולא בבנק. החזקים ישרדו, ויהיה יופי טופי. זו שיטתו של אורי, יודע הכל ומכתיר הבורים. ואגב רק האמירה הזו:

שאנחנו כבר מדינת רווחה

מראה על מידת הבנתו של אורי בחומר המדובר.

#7 אורח - אורח_אורח_יניב_*

אורח - אורח_אורח_יניב_*
  • אורחים

פורסם 31/10/2004 - 15:48

הבעיה של אורי שהוא לא מבין את מהות הדמוקרטיה ואת תפקיד המדינה בה.


הבעיה של אורי היא שהוא מבין היטב את מידת רשעותה ואי-רציונליותה של דיקטטורת הרוב הנבער - או בשמה הקורקטי "דמוקרטיה".

הליברליזם הסופר-דופר קיצוני שבו הוא תומך מכתיב מחשבה שבה למדינה אין שום מחוייבות כלפי האזרחים.


בדיוק להיפך, הליברליזם הקיצוני (כלומר: עקבי) מכתיב מחשבה בה לאזרחים אין שום מחוייבות כלפי המדינה.

מבחינתו מיסים שווה לשוד


מבחינה אובייקטיבית מס הוא שוד. למושג "מס" יש הגדרה ולמושג "שוד" יש הגדרה. ההגדרות הן שקולות ותוכל להסיק זאת בקלות מעיון במילון עברי-עברי.


הדמוקרטיה הינה מערכת של הסכמה


מבחינה אובייקטיבית הציטוט לעיל הוא שקר. למושג "הסכמה" יש הגדרה, תוכל למצאה במילון ולהסיק מיד שבין האדם למדינה אין שום הסכמה.
הסכמה היא דבר מפורש, כדי שתהיה הסכמה אדם צריך להסכים מרצון, הוא אינו יכול "להסכים בכפייה" או כל סתירה אחרת.
ולא, העובדה שנולדת כאן אינה מהווה הסכמה לשום דבר, בדיוק כפי שעובדת היותך יהודי אינה מהווה הסכמה להשמדה בגז רעיל, אפילו שהחברה הגרמנית רוצה בכך.


ולסיום: ישראל היא לא רק מדינת רווחה, אלא המדינה הכי רווחתית בעולם כולו.
שיעור תשלומי ההעברה כחלק מהתוצר הלאומי הוא הגבוה ביותר בעולם כולו, יותר ממדינות סקנדינביה!

#8 אורח - Guest

אורח - Guest
  • אורחים

פורסם 31/10/2004 - 18:55

הדבר היפה בהסכמה בין האדם למדינה היא שיש בה מרכיב בלתי פורמלי חזק, ויחד עם זאת ההסכמה ידועה. בכוונה היא לכך שאומנם האזרח לא חותם על מסמך כל שהוא מצידו, אך עדיין יודע ומתחייב לשמור את חוקי המדינה. נכון, ניתן לעבור על החוקים, אך אף אקט העבירה היא אישרור של החוקים, שהרי לרוב הפושע נתפס ונשפט (לצערנו, לא בישראל....). מעולם לא שמעתי על בית משפט אשר זיכא אדם אשר עבר על החוק ובמשפטו טען כי מעולם לא הסכים לא לרצוח או לא לגנוב. או במילים אחרות, כל המשמעות של המושג "חוק" היא הסכמה. זה הדבר היפה בדמוקרטיה (תקינה כמובן) - זו מערכת דו סיטרית שבה כל צד, האזרח והמדינה, נהנה ונבנה משיתוף הפעולה.
עכשיו יגיד אורח_יניב: "האם היהודים הסכימו שירצחו אותם בגז". טיעון דמגוגי ביותר, שכן ברור לחלוטין כי הדמוקרטיה אינה מקדשת את כל מה שהרוב רוצה. בדמוקרטיה תקינה יש מנגנוני בלמים ואיזונים (כמו שלומדים בכיתה יא'). אחד מהם הוא החשיבה אודות זכויות אדם. ברור לחלוטין כי ההחלטה אודות השמדת אדם אחר מבלי שפשע (ואני לא נכנס כאן לוויכוח אודות עונש מוות) אינו יכול להחשב כדמוקרטי עקב הפגיעה בזכויות אדם.
עצם ראייתו של אורח_יניב את העם כנבער מראה את גישתו. אולי כאשר יוכל בעתיד המדע לשכפל בני אדם נוכל לבנות אומות, מדינות ואפילו עולמות שלמים מאנשים נשגבים כיניב. בטח יהיה שם כיף! בנתיים הוא יאלץ לנשום אותו אוויר יחד עם הנבערים שכמותנו, כאלו שרוצים שהמדינה תתפקד.

#9 אורח - אורח_אורח_יניב_*

אורח - אורח_אורח_יניב_*
  • אורחים

פורסם 02/11/2004 - 15:37

הדבר היפה בהסכמה בין האדם למדינה היא שיש בה מרכיב בלתי פורמלי חזק

הדבר היפה בהסכמה להשמדת אנשים בגז הוא שיש בה מרכיב בלתי פורמלי חזק. חזק מאוד מאוד!!!

נכון, ניתן לעבור על החוקים, אך אף אקט העבירה היא אישרור של החוקים

מכאן נובע שמרד גטו ורשה מהווה אישרור של חוקי הנאצים!

במילים אחרות, כל המשמעות של המושג "חוק" היא הסכמה

למעשה זהה לציטוט הראשון, חוק הוא הסכמה - קורבנות השואה הם קורבנות בהסכמה!

עכשיו יגיד אורח_יניב: "האם היהודים הסכימו שירצחו אותם בגז".

ממש חוזה עתידות!!!
למה שאגיד כזה דבר? הרי סה"כ אני מתווכח עם אדם אשר מגן על הפושעים האיומים ביותר בהיסטוריה - רוצחי ההמונים - הנאציונל סוציאליסטים.
הגנה מוסרית זו מסופקת לא מתוך הזדהות אמיתית עם הפושעים אלא מתוך בורות וחוסר חשיבה אבסטרקטית. לו הכותב היה חושב על מלוא השלכות רעיונותיו לא היה מגן על הרוצחים.

ברור לחלוטין כי הדמוקרטיה אינה מקדשת את כל מה שהרוב רוצה

לרוב המשפחה שלי, אשר חבריה שומשו כסבוני-רחצה, זה לא היה ברור לחלוטין. רוצה להבהיר להם?

בדמוקרטיה תקינה יש מנגנוני בלמים ואיזונים (כמו שלומדים בכיתה יא'). אחד מהם הוא החשיבה אודות זכויות אדם


כלומר: הכותב כן מבין ששלטון רוב עלול לגרום לרצח המונים ומנסה לסייג שלטון זה במושג לא מוגדר (על ידו) בשם "זכויות אדם", מושג אשר כל הכותבים והקוראים בפורום מסכימים שאינו אובייקטיבי, אינו ניתן להגדרה, אינו אבסולוטי ובקיצור - נקבע ע"י הרוב!

ובאמצעות "בלם" זה מבקש הכותב לא להיחשב לסניגור הנאצים!

#10 אורח - אורח_כרמי_*

אורח - אורח_כרמי_*
  • אורחים

פורסם 02/11/2004 - 18:39

:אוי: איך נגררתי לקרב המילולי המטופש הזה עם יניב.... בעולמו של יניב הכל גמיש, אין שום הסכמה, אין שום דבר קבוע והכל תלוי בנקודת ראות סובייקטיבית. שום דבר אינו אובייקטיבי, גם לא ההסכמה כי רצח עם הוא עברה על זכויות אדם (אגב, ישנן אמנות זכויות אדם לרוב, שעליהן יש הסכמה רחבה). בעולמו של יניב ניתן לעשות להטוטנות מילים לכל דעה כך שמי שמצדד במחויבות של המדינה כלפי אזרחיה (נושאו המקורי של השרשור, אגב) מוצא את עצמו מנסה להוכיח כי הוא אינו פרקליטם של הנאצים ושאין לו אחות... אכן, בעולמו של יניב המרחק בין מדינת רווחה וגביית מיסים לרצח עם הוא קרוב ביותר, ואולי גם אותו הדבר. זהו עולם מרתק, ותודה לאל שמעטים הם המחזיקים בדעות מופרכות כאלו. שיהיו לך חיים טובים!
יניב קורא למיסים שוד. מעניין מי לדעתו אמור למשל לסלול את הכביש המוביל לביתו או לדאוג לתאורת רחוב על מנת שלא יפול לאיזה בור, חס וחלילה. ואגב, מהיכן יבוא המימון לשלם לשוטר שאמור להגן עליך מפני אדם שירצה לקחת בכוח את כספך (האם מותר לו? הרי לשיטתך הוא מעולם לא הסכים לשמור על החוק, אז למה אסור לו?)?
עשה לי טובה, אל תענה על השאלות הללו. ברור לי שאיךשהוא בשלב הבא אני אצטרך להצדיק את זה שאני תומך בקמאר רוז' או בבן לאדן....

#11 אורח - Guest

אורח - Guest
  • אורחים

פורסם 02/11/2004 - 18:42

לרוב המשפחה שלי, אשר חבריה שומשו כסבוני-רחצה

ואגב, הטענה שעשו מיהודים סבון לא רק שמעולם לא הוכחה, אלא שאף מרבית החוקרים הרציניים של השואה יודעים היום לומר כי זה מיתוס שקרי ולא נכון. (רגע, אבל מי מחליט מה זה נכון? הרוב? מי זה הרוב? הרוב רע רע רע! אז אולי כן עשו מיהודים סבון :הממ: )

#12 אורי

אורי

    נרקומן וירטואלי

  • רשומים+
  • 11295 הודעות:

פורסם 03/11/2004 - 15:46

איך נגררתי לקרב המילולי המטופש הזה עם יניב.... בעולמו של יניב הכל גמיש, אין שום הסכמה, אין שום דבר קבוע והכל תלוי בנקודת ראות סובייקטיבית. שום דבר אינו אובייקטיבי, גם לא ההסכמה כי רצח עם הוא עברה על זכויות אדם (אגב, ישנן אמנות זכויות אדם לרוב, שעליהן יש הסכמה רחבה). בעולמו של יניב ניתן לעשות להטוטנות מילים לכל דעה כך שמי שמצדד במחויבות של המדינה כלפי אזרחיה (נושאו המקורי של השרשור, אגב) מוצא את עצמו מנסה להוכיח כי הוא אינו פרקליטם של הנאצים ושאין לו אחות... אכן, בעולמו של יניב המרחק בין מדינת רווחה וגביית מיסים לרצח עם הוא קרוב ביותר, ואולי גם אותו הדבר. זהו עולם מרתק, ותודה לאל שמעטים הם המחזיקים בדעות מופרכות כאלו. שיהיו לך חיים טובים!

כל זה טוב ויפה, אבל האם הנך מסוגל להפריך את הדיעות ה"מופרכות" או רק לקשקש?

ברור לגמרי שאין לך מושג מה פירוש המילה "אובייקטיבי" ושאינך מבין דבר מדברי יניב, שמנסה לומר לך כאן שזכויות האדם הן אובייקטיביות, כלומר מבוססות על המציאות, ולא תוצר של "הסכמה" של אנשים.

במקום לבכות שאתה מושווה לנאצים, נסה לראות אם ההשוואה נכונה או לא.
הרי קל מאוד לראות שדבריו של יניב הם בעלי תוכן אמיתי, ולא רק בכי לא קוהרנטי. נסה פעם לקרוא את הדברים ולחשוב קצת אם הם עושים שכל.

יניב קורא למיסים שוד. מעניין מי לדעתו אמור למשל לסלול את הכביש המוביל לביתו או לדאוג לתאורת רחוב על מנת שלא יפול לאיזה בור, חס וחלילה.


הכביש הוא תוצר אדם, כמו גם תאורת הרחוב, כולל הפיזיקה התאורטית שמאחוריהם והאלמנטים הפיזיים (זפת, מכבש, עמוד חשמל, נורה, כבלים וכו').
כשאתה קונה לחם במכולת, הלחם שייך לך אחרי ששילמת עליו. אחרי ששילמת מיסים כדי שיסללו לך כביש ויתקינו לך תאורה ברחוב - למי שייכים הכביש ותאורת הרחוב? האם יש להם בעלים?

I want philosophically educated people: those who understand ideas, care about ideas, and spread the right ideas. That’s how
my philosophy will spread, just as philosophy has throughout all history: by means of people who understand and teach it to others

Ayn Rand, 1981 --

#13 אורח - אורח_כרמי_*

אורח - אורח_כרמי_*
  • אורחים

פורסם 03/11/2004 - 16:00

אחרי ששילמת מיסים כדי שיסללו לך כביש ויתקינו לך תאורה ברחוב - למי שייכים הכביש ותאורת הרחוב? האם יש להם בעלים?

אבל זו כל הנקודה שאתה לא מבין! כל העיקרון הוא שהמדינה משקיעה בדברים שלאדם הפרטי אין אינטרס להשקיע בו את כספו. דוגמא - תאורת רחוב, הטבה שבה האדם משתמש אך לא באופן סדיר ורציף. אתה רוצה שלכל אזרח תהיה את הבחירה מתי הפנס שליד ביתו יאיר? ואגב, האם האדם אמור לשלם גם על תשתית החשמל שכרוכה בבניית הפנס שליד ביתו? ומה לגבי העני, האם אין לו זכות לאור ליד ביתו? זו ההבחנה בין ציבורי לפרטי. הלחם שאדם קונה במכולת (לא ליד מעונות ד'! הם מאוד יקרנים!) הוא אכן רכושו הפרטי. האור שברחוב ביתו הוא ציבורי, שכן אם לא כך לא יהיה אור ברחוב. אם הכל נמדד במושגים של שייכות אז מה לגבי אוויר? ומים? אולי נחזור לכך שלכל אדם תהיה באר ליד ביתו? תודה לאל, יש דברים שבהם המדינה מתערבת. תודה למניחי המוביל הארצי (ששולמו מכספי מיסים, ולפי שיטתו של יניב ושלך זהו שוד!) שדאגו שלביתי בשכונה ד' יגיעו מים מהכינרת!
ויהי אור!

#14 אורח - אורח_אורי_*

אורח - אורח_אורי_*
  • אורחים

פורסם 03/11/2004 - 20:09

כל העיקרון הוא שהמדינה משקיעה בדברים שלאדם הפרטי אין אינטרס להשקיע בו את כספו.

משפט זה הוא כל כך לא נכון, והסיבה היחידה שהנך מסוגל לומר אותו הוא בחירתך להתעלם מהמציאות.
הסבר:
א. ה"מדינה" לא "משקיעה" שום דבר. חברי הכנסת, לרבות חברי הממשלה, אינם אנשים יצרנים.
בתור גוף לא יצרן, הממשלה אינה יכולה להרוויח כסף. שודד "מרוויח" כסף ע"י שימוש בכוח: הוא לוקח ממך את רכושך תוך איום על חייך. הממשלה עושה בדיוק אותו דבר, רק שהמניעים הם (לכאורה) שונים, וקנה-המידה (כמות הנשדדים) גדולה בהרבה.
על כן, אם פתאום קמה לה תאורה ברחוב, עליך להבין שהכסף שמימן תאורה זו אינו של ה"מדינה," אלא של מיליוני אנשים שלא הייתה להם ברירה בעניין. כלומר זכותם לרכוש הופרה.

ב. מאחר והנך מעוניין בתאורה ברחוב, ומאחר ותאורה ברחוב עלולה למנוע מציבים לא נעימים ולעתים אף מסכני-חיים, אפשר בוודאות לומר שהאינטרס שלך הוא שתהיה תאורה ברחוב.
האינטרס שלך הוא לחיות, ועל כן הנך משקיע את כספך בקניית אוכל במכולת, תוך הבנה (לכל הפחות הבנה בתת-מודע) שאין מי שיאכיל אותך, ושהלחם לא יופיע יש מאין על שולחנך.
מדוע יחסך שונה כשמדובר בתאורת רחוב? מדוע פתאום "אין לך אינטרס" לשלם על תאורת רחוב?
לחם ותאורת רחוב הם תוצרי אדם, ועל שניהם יש לשלם. למה? זה דורש הסבר מעמיק אודות מוסר.
אבל כשם שאיש לא חייב לך לחם, איש לא חייב לך תאורת רחוב או כביש.

אם במקרה אין לך אינטרס להשקיע בתאורת רחוב, אזי הפשע של הממשלה הוא כפול ומכופל: אדם שאין לו אינטרס לא היה משלם על תאורת רחוב אם זה היה תלוי בו, ואף-על-פי-כן הממשלה לוקחת את כספו ובונה תאורת-רחוב, על אפו ועל חמתו.

אתה רוצה שלכל אזרח תהיה את הבחירה מתי הפנס שליד ביתו יאיר?

כיום אין לך שום בחירה מתי הפנס ליד ביתך יאיר, למרות שהפנס מומן מכספך, ולמרות שכתוצאה מכך הפנס שייך לך בדיוק כפי שהוא שייך לכל אחד אחר. אם אין לך זכות לקבוע את אופן השימוש (שעות ההדלקה) בפנס שמומן מכספך, הרי שדה-פקטו הפנס אינו רכושך.
איך ייתכן מצב ששילמת בעבור הקמת פנס, אך הוא אינו רכושך? התשובה פשוטה: מצב שבו כספך משמש לרכישה/בנייה, אך התוצר אינו בבעלותך, הוא תוצאה המתאפשרת אך ורק משוד.

ואגב, האם האדם אמור לשלם גם על תשתית החשמל שכרוכה בבניית הפנס שליד ביתו?

תשתית חשמל אינה קיימת בטבע כמו עצים ואבנים. תשתית חשמל היא תוצר מוחו של אדם אחד או רבים, והקמתה היא שירות שבני-אדם מספקים, שירות שעבורו צריך לשלם.
מדוע אספקת "תשתית חשמל" היא חובה של מישהו כלפיך, אבל אספקת לחם לא?
מה ההבדל המהותי בין לחם לתשתית חשמל?

ומה לגבי העני, האם אין לו זכות לאור ליד ביתו?

האם אתה מבין את המושג זכות? האם אתה מבין שלא תיתכן זכות של אדם לתוצר אדם?
מדוע אין לך זכות ללחם חינם, ועליך לשלם עליו?
לעני (ולכל אחד אחר) אין שום זכות לאור ליד ביתו. אם אתה מרחם עליו, שלם אתה
על הקמת פנס ליד ביתו.

הלחם שאדם קונה במכולת (לא ליד מעונות ד'! הם מאוד יקרנים!) הוא אכן רכושו הפרטי. האור שברחוב ביתו הוא ציבורי, שכן אם לא כך לא יהיה אור ברחוב.

אם כל האנשים לא היו קונים לחם, לאיש מהם לא היה לחם. למה אם כך הלחם אינו "רכוש ציבורי" שאופים חייבים לספק? למה הצורך של אנשים בתאורה גורר שהממשלה חייבת לספק תאורה?

אם הכל נמדד במושגים של שייכות אז מה לגבי אוויר? ומים? אולי נחזור לכך שלכל אדם תהיה באר ליד ביתו?

האוויר כפי שהוא בטבע אינו שייך לאיש מכיוון שהוא אינו תוצר אדם.
לעומת זאת, מעיין סלוקיה שייך (מבחינה מוסרית אובייקטיבית, אם הדבר לא כך בפועל) לחברת מי-עדן, מהסיבה הפשוטה: חברת מי-עדן הוציאה את המעיין ממצבו הטבעי ומשתמשת בו לקיום חיים (במקרה זה, "קיום חיים" הוא קיום הביזנס שלהם: מכירת מים מינרליים).

תודה לאל, יש דברים שבהם המדינה מתערבת. תודה למניחי המוביל הארצי (ששולמו מכספי מיסים, ולפי שיטתו של יניב ושלך זהו שוד!) שדאגו שלביתי בשכונה ד' יגיעו מים מהכינרת!

לא נותר אלא לרחם עליך.

#15 כורה_היתוך

כורה_היתוך

    .

  • רשומים+
  • 2393 הודעות:

פורסם 03/11/2004 - 21:33

מחזק את ידי כרמי.



הוספת תגובה



  


0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים