מעבר לתוכן


תמונה

ללא גורל/אימרה קרטס*


  • Please log in to reply
1 reply to this topic

#1 איה

איה

    המניבה

  • רשומים+
  • 2710 הודעות:

פורסם 10/05/2007 - 01:32

איכשהו, כמעט תמיד יוצא שאני כותבת כאן ביקורות ספרים או כשאני לא מצליחה לישון, או כשאני חולה. זה לא מקרי, כי הרי זה לא הדבר הכי דחוף לכתוב ביקורת על ספר, ולכן, זה תמיד נדחה לזמנים שבהם אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר. אבל אני תמיד שואלת את עצמי, איך היו נראות הביקורות האלו, אם הן היו נכתבות בפכחון מלא...

אז עכשיו אני גם חולה, וגם לא מסוגלת לישון (תנסו אתם להניח את הראש כשהסינוסים מפוצצים...), וכמובן שאני נורא מרחמת על עצמי, ולכן, הביקורת שהכי הגיוני לכתוב עכשיו, היא ביקורת על "ללא גורל" מאת אימרה קרטס. והסיבה היא פשוטה - קצת קשה להמשיך לרחם על עצמך, כשאתה חושב על זה שסינוסיטיס קל זו אולי הצרה הקטנה ביותר שחוו קרטס ודומיו בתקופת השואה.

הסיפור של קרטס משקף את סיפורם של יהודי הונגריה. נדמה לי שצ'רצ'יל היה מי שאמר שהשואה של יהדות הונגריה היא אולי המאורע הנורא ביותר בתולדות האנושות. והוא לא טעה. מלחמת העולם השנייה החלה בשנת 1939 והסתיימה בשנת 1945. רוב השמדת יהודי אירופה התרחשה בין השנים 1941-1943. בשנת 1943 כבר החלו לשחרר יהודים ממחנות ריכוז מסוימים, אבל הפלישה הנאצית להונגריה התרחשה במרץ 1944, וזמן קצר לאחר מכן, במהלך שמונה שבועות בלבד, הם הובילו חצי מיליון מיהודי הונגריה אל מותם המיידי באושוויץ-בירקנאו. רוב יהודי הונגריה בכלל לא עמדו בפני מנגלה ועוזריו, רובם גם לא הוכנסו לגטאות אלא נשלחו מיידית למחנה המוות, חלק ניכר היו יהודים מן הפריפריה ההונגרית, אנשים פשוטים מאוד ודתיים מאוד, ומי שנצלו מספרים על כך שהם כלל לא שמעו על המלחמה ולא הבינו לאן לוקחים אותם. ואולי זה מה שהופך את שואת יהודי הונגריה לאיומה כל כך - השנה היא, כאמור, 1944, כל המדינות המקיפות את הונגריה מסייעות בשמחה רבה לנאצים, ומגרשות את היהודים מתחומן, רבים מן היהודים הללו מנסים להסתנן להונגריה, וחלקם גם מצליחים לעשות זאת. הפליטים מספרים ליהודי הונגריה על המתרחש, אבל רוב היהודים לא מבינים שמדובר במערכת שיטתית, ולא בעוד פוגרום מזדמן, והם משוכנעים ש"להם זה לא יקרה". כששואלים למה יהודי הונגריה לא ראו את הנולד, התשובות הן רבות ומורכבות, ואחת מהן, מופיעה בספרו של קרטס.

רוב יהודי בודפשט נצלו הודות למאמצים הדיפלומטיים של מספר עסקנים יהודים, חסידי אומות עולם, ולחץ בינלאומי שהתגבש מאוחר מדי. אתרע מזלו של קרטס, והוא הועבר לבית החרושת ללבנים (כיוון שיהודי הונגריה נשלחו מיידית להשמדה, העירוניים שבהם לא כונסו בגטאות, אלא הועברו לבתי חרושת ללבנים, ושהו שם מספר ימים או שבועות, עד שהועברו לרכבות) יחד עם קבוצת נערים יהודים שהלכה בטבעיות אחרי השוטר שהורה להם להיכנס לבית החרושת. אם הוא לא היה משתייך לקבוצה הזו, מאוד יכול היה להיות שהוא היה סובל מדיכוי ומקצת רעב, אלא נכנס לבית זכוכית (ככה כונו הבתים המוגנים שבהם שוכנו יהודי הונגריה שניצלו הודות למאמצים הדיפלומטיים), וסיפור החיים שלו היה משתנה לחלוטין. האם הגורל הועיד לו מסלול חיים קשה ובלתי אפשרי? אולי כן, ואולי לא, אבל העובדה היא, שזה היה מסלול חייו, ולאחר שהמסלול הזה הותחל, הוא היה חייב להמשיך בו, ולבחור לעצמו את הדרך הנכונה ביותר.

ללא גורל מתאר את סיפור חייו של ילד שמוצא את עצמו במספר מחנות ריכוז, מטלטל ממחנה למחנה, ובכל מקום, הוא מנסה להבין איזו משמעות יש לקיום שלו במצב שבו הוא נמצא. הילד הזה גדל בתוך שנה אחת, ונעשה למבוגר. הדברים שהילד עבר, הם דברים שהדעת אינה סובלת, אבל בכל זאת, הוא מצליח לשרוד, והוא אף חוזר ומשקם את האמון שלו בעולם ובבני האדם. וזו אולי השאלה הגדולה השנייה שהספר מעלה - איך אפשר לחיות אחרי השואה? אם הגענו לתחתית הקיום האנושי, איך אפשר לעמוד על הרגליים, ולא לשקוע בביצה? קרטס טוען שאפשר לעשות זאת, ובעמוד האחרון של הספר הוא מצהיר "אני אמשיך לחיות את חיי שאי אפשר להמשיך לחיות אותם" (עמ' 195). כשקראתי את המשפט הזה, חשבתי לעצמי שסוף סוף מישהו הצליח לנסח במשפט אחד את מה שאני מתיימרת לנסח באינספור מילים - היו מי שטענו שאי אפשר לחיות אחרי אושוויץ - אי אפשר לכתוב שירה, אי אפשר לחנך, אי אפשר להאמין. וזה נכון, זה באמת בלתי אפשרי לקיים את החיים שלנו, כפי שהם התקיימו לפני אושוויץ, אחרי שכולנו התלכלכנו בפיח של אושוויץ. אבל גם אי אפשר שלא לחיות את החיים הבלתי אפשריים האלו - אושוויץ הוא כתם שאי אפשר למחוק, אבל בשביל שאפשר יהיה לחיות איתו, צריך להתאמץ שלא למחוק אותו. אנחנו נידונים לחיות יום יום את אושוויץ, ולחיות יום יום את החיים הקשים האלו, אבל אלו החיים שלנו, והבחירה שניתנת בידינו היא היכולת לעצב את גורלנו - לא לעצום עיניים, לא להפקיר את הערכים שלנו בידי מחריבי ערכים, להמשיך להאמין באדם גם אחרי אושוויץ. וזה קשה - קשה להיות מודעים כל כך, ללא גורל, לדעת שהעולם הזה נתון בידינו. אלו חיים בלתי אפשריים, משום שהם מותירים אותנו חשופים ופגועים, אבל מכיוון שכך, הם גם מחסנים אותנו מפני האפשרות ששוב יקרה לנו מה שקרה ליהודי הונגריה. יש בקרטס לא מעט ביקורת ביחס לשאלת הידיעה של יהודי הונגריה, אבל גם הרבה אמפתיה וקבלה. מה שהוא למד לאחר השואה, זה שאסור לא לדעת שוב - האדם צריך לקחת את הגורל בידיו, ולעצב אותו.

זה ספר חשוב, שקראתי בשטף ובשקיקה, והוא חידד אצלי שתי שאלות מאוד קשות ביחס לשואה - 5 זנבות בסולם איה.


ולסיום סיומת, ציטוט מתוך הנאום שנשא קרטס כאשר ניתן לו פרס נובל:

"...איזה סופר היום אינו סופר של שואה? לא חייבים לבחור את השואה כנושא כדי לסמן את הקול השבור ששולט באמנות האירופית המודרנית זה עשרות שנים. אקצין ואומר שאני לא מכיר אף יצירת אמנות טובה שאינה משקפת את המשבר הזה. מעולם לא ניסיתי לראות את הבעיה הסבוכה הזו הקרויה שואה כקונפליקט הבלתי-פתור שבין יהודים וגרמנים... מה שגיליתי באושוויץ הוא את המצב האנושי, נקודת הסיום של הרפתקה גדולה, המקום שאליו הנוסע האירופי הגיע אחרי 2000 שנים של מוסר והיסטוריה תרבותית.

הדבר היחיד שנשאר לחשוב עליו הוא לאן אנחנו הולכים מכאן... הבעיה האמיתית עם אושוויץ היא שזה קרה, וזה לא יכול להשתנות... נקודת השפל הזו תוארה באופן המדוייק ביותר ע"י המשורר ההונגרי הקתולי פילינסקי יאנוש, כשהוא קרא לה 'סקנדל'. מה שהוא התכוון אליו, בבירור, הוא שמה שארע באושוויץ התרחש בסביבה קתולית תרבותית, כך שלאלה שחושבים באופן מטאפיזי זה משהו שלא ניתן להתגבר עליו...

מה שהתגלה בפתרון הסופי אינו יכול להיות מובן, והדרך היחידה להבין שהישרדות ושימור כח היצירה אפשריים היא אם נכיר באושוויץ כנקודת האפס. למה הבהירות של הראייה הזו לא יכולה להיות פורייה? בבסיס כל ראייה, אפילו אם נולדה מתוך טרגדיה, עומד הערך האירופי מכל, השאיפה לחירות שמכניסה לחיינו משהו נוסף... שעושה אותנו מודעים לעובדה החיובית של קיומנו ולאחריות של כולנו ביחס אליה.

בקיצור, מתתי פעם אחת, כדי שאוכל לחיות. אולי זהו הסיפור האמיתי שלי. אם זה כך, אני מקדיש את היצירה הזו, שנולדה ממוות של ילד, למיליונים שמתו ולאלה שעדיין זוכרים אותם... כל אימת שאני חושב על המשקל של אושוויץ, אני מוצא עצמי ניזון מהחיות והיצירתיות של אלה שחיים היום. לכן, בחושבי על אושוויץ, אני מהרהר באופן פרדוקסלי לא על העבר, כי אם על העתיד."

"אל תשכח שזנב הוא לא רק זנב, ויותר משהזנב קשור לבעליו, בעליו קשור אליו!"

#2 dee

dee

    משתמש טרי

  • רשומים
  • 16 הודעות:

פורסם 10/05/2007 - 02:25

ספר טוב, אחד הספרים הטובים שקראתי על השואה. ברשימה נמצאים גם: "איזהו אדם"/פרימו לוי, "צחוק של עכברוש"/נאוה סמל, "שואה שלנו"/אמיר גוטפרוינד ועוד רבים ששכחתי.




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים