מעבר לתוכן


תמונה
- - - - -

תרפיה זוגית


  • Please log in to reply
8 replies to this topic

#1 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 10:46

כל הזכויות על תוכן ההודעה שייכות לכותב :

טוב, אם כולם מתחילים לכתוב פה אז תאלצו לחיות גם עם סיפור שלי. זה משהו שהתחיל טוב אבל לקראת הסוף די התייאשתי ממנו. אולי צריך לחזור לזה באמת, כשיהיה לי רעיון טוב יותר לסיום.. בכל אופן, הוא מובא לפניכם. נא להכין ממחטות.



"אני מצטער", אני אומר, וזה לא קל להגיד – המילים מסרבות לצאת לי מהפה, נדרש מאבק פנימי רציני בשביל להיות מסוגל להסתכל לה בעיניים ולומר זאת. אבל לה זה לא מספיק. היא יושבת מולי, ממשיכה לבהות בי באותו מבט מצפה. היא רוצה לשמוע עוד.
אני משפיל מבט ולוקח נשימה חטופה פנימה, משחרר את האוויר באיטיות החוצה.
"אני מצטער", אני ממשיך, לוקח נשימה נוספת, "על כל מה שאמרתי על פלאפי". אני מרים מבטי ומיישר אותו לעברה, מתבונן בעינייה. אני מרגיש את הזעה נוטפת לי על המצח, מתאספת מתחת לשיער. אני מרגיש את הפנים שלי מאדימות וחש דחף עצום לשתות משהו. לשלוח יד לכוס המים החצי מלאה שמונחת על השולחן לפני ולקחת לגימה ארוכה. אבל עוד לא. לא עכשיו. אני סוקר את פניה.
חיוך.
שפתיה מתקמרות מעלה בעדינות, עיניה מתרחבות, עדיין נעוצות עלי. חיוך קל, כמתן אישור. אני לוקח עוד נשימה לרווחה, משחרר חצי חיוך מזויף לאוויר ולוקח לגימה מהמים שמונחים לפני.
פלאפי, שלא תטעו, זאת הכלבה שלה. טעות נוראית של הטבע - יצור קטן ומכוער, בעל מנהג מגונה של התרוצצות סביב הרגליים של כל הבאים בסביבתו. מגנט פרעושים מהלך שאוהב לנבוח בכל פעם שאני מנסה לראות טלוויזיה ולאכול לי את הגרביים. רק את שלי. פלאפי תמיד זכתה להטבות יתר אצלה – פינוקים יומיים על בסיס קבוע, סלחנות יתר כשהתגלו כתמי שתן מסתוריים על הבגדים שלי וכמובן – הזכות לישון לצידה על המיטה, גם בלילות בהם אני נזרקתי בכעס לספה בסלון. אז ייתכן והפגנתי טיפה חוסר חיבה לכלבה מגיהינום, יתכן שפעם-פעמיים שכחתי אותה נעולה בארון המטבח למספר שעות, לגמרי בטעות, ויתכן ובעטתי בה קלות כשאיש לא שם לב. שהתפתתי לזרוק אותה למכונה עם כל יתר הכביסה. כל כלב מגיע יומו, כפי שאומרים.
אבל אותה זה לא מספק, שום דבר לעולם לא מספק אותה. היא רוצה עוד. משלבת ידיים, נשענת לאחור עם הכסא מולי ובוהה קדימה באצילות, מחכה.
"אני מצטער", אני מתחיל שוב, "על מה שקרה עם אמא שלך". מסתבר, כמובן, שזאת אשמתי שלא נעלתי את דלת השירותים כשניגשתי לשם באמצע הלילה כשההורים שלה התארחו אצלנו. היתה פתיחת דלת באחד מהזמנים היותר אינטימיים שלי, שלוותה במבט מבועת, ומיד לאחריו, בצעקה מחרידה שקרעה את השמיים. רק הירח המלא היה חסר. מאז, אמא שלה לא מסוגלת להישיר מבט לעברי ובכלל, משתדלת להימנע מכל אינטרקציה איתי, גם אם מדובר בלתפוס את ידי המושטת כשהיא מתחילה להחליק במדרגות. הגבס ירד רק לאחר שלושה שבועות וגם אז, הצליעה לא נעלמה.
עוד. היא רוצה עוד.
יושבת מולי עם חיוך משועשע. "כן?", היא אומרת, מצפה להתפרסויות נוספות.
ועושה רושם שאנחנו כבר תקועים פה שעות, במשרד הקטן הזה, ישובים זה מול זו, סולחים ונסלחים. והוא יושב בצד, סוקר אותנו מרחוק. מידי פעם מתרומם מהכסא בהפגנתיות, וניגש למלא מחדש את כוס המים שלו מהמיכל בקצה החדר. אז חוזר, מתיישב במקומו, מניח את הכוס על השולחן, משלב רגליו ושולף את הפנקס מכיסו. סוקר אותנו תוך רישומים חפוזים בדפי הפנקס, פה ושם מהנהן באמפטיה, אך לרב בולט בפסיביות מוחצנת. יושב בצד ולא עושה דבר. על כך אנחנו משלמים לו מאות שקלים לשעה. מאות.
כעת הוא מניח מטה את הפנקס, משעין אותו על רגליו. "תמשיך", הוא אומר. "תמשיך..".
נהדר.
אני יודע מה היא רוצה, אני יודע מה היא מחכה לשמוע. זה הדבר החשוב לה מכל, זה הרי מה שעיצבן אותה באמת.
"אני מצטער", אני חוזר על הפתיחה המוכרת מכל משפט שלי מעשרים הדקות האחרונות, "שזרקתי את הנעליים שלך מהחלון". על זה באמת שאין לי תירוץ – הייתי עצבני, הנעליים היו שם, מונחות על הרצפה, והחלון היה פתוח. אז קרה מה שקרה ועפו להן הנעליים האהובות עליה, דרך החלון ועד לגג רכבו החדש של השכן מלמטה. הוא מעולם לא שאל על מקור השריטות על הגג ואני מעולם לא נידבתי את המידע. רק היא, על הנעליים האלו, מעולם לא התגברה.
היא מביטה בי, קפואה במקומה למספר שניות, חסרת הבעה כליל. אני מנסה לקרוא אותה, סוקר את פניה בקפדנות, אך נוחל כשלון מוחלט. לא ממש בטוח מה מצופה ממני כעת, אני מתחיל להסס, נשען לאחור על גב הכסא ומקווה לטוב, מקווה לאיזשהו משהו שישבור את הדממה הזאת, כשאני מבחין בדמעה בקצה עיניה. ולרגע נראה כאילו הכל יהיה טוב, שהכל יסתדר. החיוך מתפשט על פניה באיטיות ואני מרגיש בחיבוק הקרב, במחילה מלאה על כל חטאיי וחזרה הביתה, אושר לעוד יום נוסף. ולא איכפת לי כמה עולה הטיפול הזה, וכמה המומחה הזה שיושב מימני מיותר וכל הזמן שבזבזתי פה – שהרי בסופו של דבר, אם דברים מעתה והלאה יסתדרו בינינו, אם נחזיר את השמחה לחיינו, אז הכל היה שווה.
אלא שלא. הפוץ קוטע את הרגע בעוד מועד – ממש שולח ידו קדימה כמחסום בינינו, מושיב אותה חזרה במקומה, מתעלם ממבטיי הזעם שלי. "חשבת פעם על מישהי אחרת?", הוא שואל, ומיד מצמיד את העט לפנקס, מחכה לתשובה.
וזהו, הרגע שהיה נעלם לו כאילו מעולם לא נברא. במהירות הבזק, המבט המאושר שעל פניה מתחלף להבעת סקרנות ותמיהה. שניהם יושבים מתוחים במקומותיהם ובוחנים אותי, מחכים לתשובה.
"לא", אני אומר, מבלי הרבה מחשבה.
"אתה בטוח?", הוא מתעקש, רוכן לעברי, "אתה יכול לספר הכל. בחדר הזה אין כעס".
"לא", אני מתעקש, שומר על חזות קרירה. אבל הוא ממשיך, שואל שאלות, ואני מרגיש את המבטים החקרניים של שניהם ננעצים בי, לא מניחים, ובלי הרבה מודעות לדבריי אני לפתע מוצא עצמי מספר על זאתי מהעבודה, והנשיקה שכמעט קרתה. אבל כמעט. ועם פרץ הדברים מלווה אותי תחושת אשמה כבדה, מרגיש לחץ בחזה, בעיות בנשימה. היא בוהה בי כאם שתפסה את בנה גונב כסף מהארנק, כמו מלך קדום שגילה שארוחת הצהריים היתה מורעלת, אכזבה מהולה בעצב, עם קמצוץ של כעס בעיניים.
"אני מצטער", אני אומר, חוזר על כך שוב ושוב. מנסה לקום לעברה בחיבוק עז ולבכות על כתפה, כשאני מרגיש את ידו דוחפת אותי, הודפת אותי חזרה לכסא. "תורך", הוא אומר, פונה אליה, "ספרי לו".
ספרי לו?, אני משתהה לתומי, מה כבר יש לספר? כשמבט הכבשה שלה מוחלף במשהו תמים הרבה פחות והיא מתחילה לשלוף שמות של גברים זרים בקצב של מכונת כדורי טניס. איפשהו אחרי העשירייה הפותחת היא עוברת למצב דמעות מתקדם וכבר קשה ממש לזהות את ההברות שיוצאות מפיה. היא מתייפחת והוא מגיש לה ממחטת נייר, שהיא חוטפת חיש וקוברת בה את פניה, מרטיבה אותה בשלל גווני האיפור הנוזל. הוא, מצידו, טופח לה על השכם בעדינות, מניח את הפנקס פתוח לרווחה על השולחן. "די, די", הוא אומר לה, "יהיה בסדר...".
והבכי ממשיך גם אחרי שאנחנו יוצאים מהמקום, הבכי ממשיך כשהיא עומדת בצד בזמן שאני רושם צ'ק למומחה שלנו שדווקא ברגע הקריטי בו גיליתי שהחברה שלי שכבה עם יותר גברים ממדינת טקסס החליט לצאת בהצהרה ש"טוב, נגמר הזמן לפגישה הזאת, אבל אני באמת חש פה התקדמות מצד שניכם. אם רק זה יימשך ככה, הכל עוד יסתדר בסוף" שמלווה ב"אני מקבל גם צ'קים" עם חיוך מהוקצע.
ובלילה, מתחת לשמיכה, כשהיא שכובה לצידי, ראשה שעון לאחור בנחירות עדינות. פלאפי שורעת על ערמת הבגדים המקופלים שלי, מתגרדת מתוך שינה. אני בוהה מעלה בתקרה. לפגישה הבאה, אני חושב לעצמי, אני צריך לעשות יותר מלזרוק לה את הנעליים.

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#2 ונדי

ונדי

    ברונזה

  • רשומים+
  • 809 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 12:21

זה ממש יפה! זורם לגמרי ומסקרן :וי:
*יש לנו שתי אזניים ורק פה אחד, כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות

פורום כלכלה
אתר אגודת הסטודנטים
רדיו אגודת הסטודנטים

#3 SimbaSoul

SimbaSoul

    פליט ניו-זילנדי

  • רשומים+
  • 13096 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 17:25

ששטוס- חמוד בטירוף! גרמת לי בעיקר לחייך לעצמי תוך כדי קריאה. המשך כך! :punk:

(והסוף היה ממש לא רע... :וי: )
מחזרו ציוד אלקטרוני ואפילו תקבלו על זה כסף!

"שקר החן והבל הניופי" (משלי ל"א, ל' / סימבה ס"ו, ל')

?Other rappers diss me, say my rhymes are sissy. Why? 'cause I rap about reality? Like me and grandma drinking a cup of tea


#4 shir

shir

    happy when it rains

  • רשומים+
  • 1875 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 18:03

אחלה סיפור! :וי:

serenity now, insanity later

:The Positive thinking poem

Little bird in the sky
You look up and it shits in your eye
You don't mind and you don't cry
You just thank God that cows don't fly

תמונה מצורפת
*אופטימיות זהירה *סיפור קצרצר ללא שם *בעייתי *עניין של מזל *1945 *בסוף היום *החדש *מרקו פולו *אנשי הלילה *לב כפוי טובה
העקשנות משתלמת!





#5 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 23:06

(והסוף היה ממש לא רע...  :וי: )

<{POST_SNAPBACK}>


כן. אבל היה חסר משהו.. לא הייתי בטוח לאן להוביל את זה כלכך עד שהתייאשתי..

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#6 SimbaSoul

SimbaSoul

    פליט ניו-זילנדי

  • רשומים+
  • 13096 הודעות:

פורסם 17/11/2004 - 23:19

כן. אבל היה חסר משהו.. לא הייתי בטוח לאן להוביל את זה כלכך עד שהתייאשתי..

<{POST_SNAPBACK}>

לפעמים הפשטות שבחזרה על אלמנט בסיפור היא כל מה שצריך בסוף...
מחזרו ציוד אלקטרוני ואפילו תקבלו על זה כסף!

"שקר החן והבל הניופי" (משלי ל"א, ל' / סימבה ס"ו, ל')

?Other rappers diss me, say my rhymes are sissy. Why? 'cause I rap about reality? Like me and grandma drinking a cup of tea


#7 אורח - מאיה

אורח - מאיה
  • אורחים

פורסם 19/11/2004 - 23:03

אולי תנסה סיום עם שילוב של הנעליים והכלב..
אני אוהבת כלבים...הכל בשביל האמנות.

#8 שיאנה

שיאנה

    הלוחשת לתולעים

  • רשומים+
  • 2738 הודעות:

פורסם 20/11/2004 - 19:26

שש, אני חושבת שהסוף טוב ומתאים. מעבר לכך שהוא משעשע וקולח הוא גם סיפור מאוד אמין, הצגת הדמויות נכונה ומדוייקת והסיטואציה מתוארת היטב.
נהנתי מאוד.
סטודנטים כותבים יקרים, אם אתם לא רוצים תגובה ביקורתית (עם פוטנציאל לקטלנית), נא ציינו זו בשרשור או בה"פ ובא לציון גואל.

הציטוט החודשי:
"כל הממשלות סובלות מבעיה חוזרת ונשנית: הכוח מושך אליו את האישיות הפתולוגית. אין זאת שהכוח משחית, אלא שהוא פועל כמגנט על הניתנים להשחתה. לאנשים כאלה יש נטיה להשתכר מאלימות, מצב שהם מתמכרים לו על נקלה."

- מיסיון החסות
נוסח ט"ז (פסיקה)


"אל לי לפחוד, הפחד הוא קוטל הבינה
הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט
אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף סביבי ובעדי
וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו
במקום שעמד הפחד לא יהיה דבר
רק אני איוותר
"

#9 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 21/11/2004 - 16:36

נהנתי מאוד.

<{POST_SNAPBACK}>



למען זה הסיפור נכתב.. :מסמיק:

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet





0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים