מעבר לתוכן


תמונה

"לפני המקום "*


  • Please log in to reply
12 replies to this topic

#1 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 18/12/2007 - 20:43

אני מסים עכשיו לקרוא את לפני המקום של חיים באר ואני חייב להמליץ עליו בפה מלא כאחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות .
אמנם אין בו כל כך עלילה אבל במקום עלילה הוא מלא וגדוש באהבת ספרים (או שאולי לא ... מי שקרא יבין ) תובנות עמוקות על העם היהודי תורתו וארצו מנקודות מבט שונות .
למרות הנושא הכבד שהספר עוסק בו הוא כתוב בצורה שוטפת ומהנה לקריאה .
בקיצור מומלץ ביותר .
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#2 איה

איה

    המניבה

  • רשומים+
  • 2710 הודעות:

פורסם 19/12/2007 - 17:47

אני מסים עכשיו לקרוא את לפני המקום של חיים באר ואני חייב להמליץ עליו בפה מלא כאחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות .
אמנם אין בו כל כך עלילה אבל במקום עלילה הוא מלא וגדוש באהבת ספרים (או שאולי לא ... מי שקרא יבין ) תובנות עמוקות על העם היהודי תורתו וארצו מנקודות מבט שונות .
למרות הנושא הכבד שהספר עוסק בו הוא כתוב בצורה שוטפת ומהנה לקריאה .
בקיצור מומלץ ביותר .

אאיש זקן ויקר, אתה יודע שאני הוגה לך חיבה רבה, אבל, כרגיל, לא מסכימה עם הדעות שלך...

זה לא שהספר הזה היה ספר רע, פשוט ספר לא מספיק טוב.
אולי זה המקום להודות שאני קצת מאוהבת בחיים באר, למדתי אצלו קורס אחד במשך שנה. אני בין האנשים הבודדים באוניברסיטה שבמקום לקחת כקורס כללי את "נדידת יבשות", הלכתי על קורס כבד כמו שלו, שבסופו הגשתי עבודת סמינר מורחבת. בעקבות הקורס הזה, הוא מעריך אותי, אני מאוהבת בו, וכולנו שמחים ומאושרים.

את הספרים של באר קראתי אחד אחרי השני, בסדר כרונולוגי, וכך אני גם ממליצה לכולם לעשות: קודם "נוצות", אח"כ "עת הזמיר", ובסוף "חבלים". שלושת הספרים מ-ע-ו-ל-י-ם! והקריאה הרצופה בהם מוסיפה עומק נוסף לכל אחד מן הספרים.

אז כאמור, עברתי חודשיים מענגים בזמן שקראתי את הספרים שלו ברצף, אני גם מכירה את האיש באופן אישי, ויודעת שהוא אדם נהדר, חכם, מצחיק ואיש יקר. ולכן, כשיצא הספר החדש שלו, רק חיכיתי להניח עליו את היד ולהתמסר לסגנון הספרותי שלו, ממש כמו הדמות "חיים באר" בספר "לפני המקום" שמשתוקק לקרוא ספר טוב או כתב יד משמעותי.

ומה רבה הייתה אכזבתי. יכול להיות שכגודל הציפיות גודל האכזבות, אבל הספר היה מאכזב מצד אחד, ומעורר אי נעימות קשה מצד שני. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת משפט זחוח ויהיר שיוצא מפיו של באר, זעתי בחוסר נוחות במקומי וחשבתי לעצמי: "חיימק'ה?! חיימק'ה שלי?". לא ברור לי למה האיש הצנוע והנעים הזה בחר להציג את עצמו בספר באופן שגורם לו להיראות כמו גלגולו של יוסף המקראי, דהיינו, הנודניק שתמיד אומר את הדבר הנכון, תמיד צודק, וסופו שיהפוך לילד הכאפות של החמולה.

אבל מעבר ליוהרה שנשפכת שם כמו בירה בדרזדן, היה שם גם ניסיון של באר לכתוב כמו באר אחרי שנים רבות של שתיקה מצדו. זה לא קל להוציא לאור ספר אחרי שנים ארוכות של ציפייה מצד כל הגורמים האפשריים. ונדמה שבספר הזה חיים באר ניסה להיות הכי חיים באר שיש – הוא יצר לעצמו איקונין של סופר, בשם חיים באר, ניתח את המוטיבים בכתיבתו – ירושה של ש"י עגנון בסוגת הכתיבה, ערבוב של אוטוביוגרפיה ודמיון, שימוש במוטיבים יהודיים ועוד, והחל לסגוד לאיקונין שיצר. הספר הזה נקרא כהעתק, כייצוג של הכתיבה של חיים באר, לכאורה, הוא מהווה שיא של כתיבתו בשנים האחרונות, אבל למעשה, הוא השכפול השני של כתיבתו, ממש כמו העותק מהמהדורה השנייה של ספרה של אלזה לסקר-שילר שאותו חיים באר מקבל בשמחה תחילה, אך באכזבה בדיעבד. כשקראתי את הספר לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שבאר מנסה להשוויץ בשפה שלו, בידע שלו ובמוניטין שלו. הכתיבה הזו גרמה לי לסלוד מהספר, וזאת עוד מבלי להתייחס לתוכנו.

מבחינה תוכנית, הכתיבה על הכתיבה ועל הספרים הייתה מעניינת, משום שהיא שונה בנוף הספרותי שלנו. אבל הניתוח של היחסים בין יהודים לגרמנים לאחר השואה, היה פריך מדי, ולא מספיק מעמיק, מי שרוצה לקרוא ספר מעולה בנושא זה צריך לקרוא את "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק, שרמת הניתוח שלו את המצב השברירי הקיים בין שני העמים גבוהה פי כמה וכמה משל באר.

מבחינת האמצעים הספרותיים, גם כאן חשתי חוסר נוחות – השימוש שלו במוטיבים היה פשטני להכעיס. היו פסקאות שנבנו כך שחציין מתייחס להתרחשות, וחציין למוטיב שנועד להמחיש את ההתרחשות. אין בכך פסול כשקוראים ספר של רם אורן, אבל מחיימק'ה שלי, ציפיתי ליותר.

כאמור, זה לא היה ספר גרוע, אבל זה בעיקר היה ספר מאכזב. הסגנון של הספר, מקשה על התעמקות במהותו. מי שרוצה לקרוא את חיים באר במיטבו צריך לקרוא את שלושת הספרים האחרים שלו, על הספר הזה, אוהבי באר, יאלצו לוותר.

3 זנבות בסולם איה.
"אל תשכח שזנב הוא לא רק זנב, ויותר משהזנב קשור לבעליו, בעליו קשור אליו!"

#3 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 21/12/2007 - 01:32

אודה ואף אבוש שהספר היחיד של באר שקראתי לפני כן היה חבלים ולכן לא באתי עם יותר מדי ציפיות לסגנון ספרותי מסוים וההתיחסות שלי אל הספר היתה לגופו של ספר .

לגבי הדמות "חיים באר" שמוצגת בספר ,איני חושב שצריך להתייחס בשיפוטיות כלשהי לשימוש של חיים בדמות של עצמו ובעובדה שהוא הפך אותה לכל כך נפלאה ,ברור לכולם שמדובר בדמות ספרותית אך בכך שהוא משתמש בשמו שלו הוא עוזר לקורא להיכנס לתוך האשליה שהמספר אכן מספר סיפור אמיתי ,אני יכול להעיד לפחות שעלי זה עבד בצורה מאוד חזקה למרות שהוא מציין בתחילת הספר שכל הדמויות הם פיקטביות בקוראך בספר לעיתים תכופות אתה שוכח שזה כך . (אני מניח שיש עוד הסברים מלומדים ועמוקים יותר לסוגה סיפרותית זו )

אחד מהדברים שיותר אהבתי בספר (ואולי זה רק דפיקות שלי ...) אני אוהב שהספרים מתחנפים לאינטלקט שלי ,ההרגשה שלי לאורך הספר היתה שהוא מדבר אלי בגובה העיניים ושגובה העיניים של שנינו מאוד גבוה ,הציטוטים הרבים מספרות חז"ל והשימוש התכוף במושגים ב"יהודית" (מונח ששמעתי עליו לראשונה מהרב בני לאו כשהוא מתייחס לביטויים בעברית שרק מי שבקיא בספרות ההלכתית ,תלמודית יכול להבינם לאשורם ) מבלי להסביר כל דבר (דבר שהיה מאוד מציק לדוג' בספר "אמת מארץ תצמח " של הרב חיים סבתו שבכל מקום הוא מסביר מושגים מאוד פשוטים כגון מי היה הרמב"ן ) וגם כשהוא מסביר לדמיות אחרות בספר (טריק די שקוף ...) עדיין ההרגשה היא שהוא מסבירים להם אבל ברור ששנינו יודעים על מה מדובר ;) .

כמובן אי אפשר להתעלם מכך שהנושא אולי המרכזי של הספר , הספרים ,כל מי שאוהב ספרים (וכשאני אומר אוהב ספרים אני לא מתכוון רק אוהב לקרוא אותם אלה אוהב להרגיש אותם להריח אותם להסתכל עליהם וכמובן לאגור כמויות מהם עד שאין מספיק מקום בספריה בשביל להכיל אותם וכשאתה עובר דירה חלקם חייבים להישאר עדיין בארגזים כי אין מקום ,מה שכמובן לא עוצר אותך מלרכוש עוד ... :אוי: ) לא יכול שלא להנות מהקריאה בספר על ספרים החל מספרות ברמה של מותחן כמו "צילה של הרוח " ודומיו ובטח בטח מספר כמו "לפני המקום "

אני בהחלט מסכים שהתמודדות שלו עם הרוע של גרמניה מרגישה חסרה או שטחית המיוחד לואר המיקום של הספר על יד אגם ואנזה מקום עם סימליות כל כך גדולה שזכתה להמון איזכור אך לטעמי לא להתמודדות מספיק טובה , ואולי במחשבה שניה זה היה בכוונת מכוון ההתמודדות השטחית לכאורה עם הרוע הנאצי אל מול התיאורים של גרמניה של היום אולי יש פה אמירה ? :blink: ואולי לא ...

ודבר אחרון מאוד אהבתי את העובדה שיחד עם זאת שמדובר על ספר פרוזה הערכים המוספים שבו הן מבחינת ההגות היהודית החזל"ית והן ההגות היהודית החדשה (כגון הציטוטים מספרו של אנ-סקי אליהם מעולם לא נחשפתי בעבר ) חיפו על תחושת ביטול הזמן שכל הזמן מנקרת לי ברקע בקריה של ספרות רגילה .
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#4 איה

איה

    המניבה

  • רשומים+
  • 2710 הודעות:

פורסם 21/12/2007 - 15:52

בקשר להתחנפות לאינטלקט, זה עוד אחד מהדברים שהפריעו לי בספר הזה!
השתמשת במילה חנופה, וזו ההגדרה הטובה ביותר למה שהוא עשה בספר - חנופה.
הוא הכניס את הרמה הנמוכה ביותר של השימוש בטקסטים יהודיים ברמה הגבוהה ביותר.
הסבר?
כנראה שכל אדם שלמד במערכת החינוך מכיר את סיפורי התורה, ומי שהיו לו מורים מוצלחים במיוחד, גם מכיר את סיפורי התנ"ך. ולכן, שימוש במוטיבים מסיפורי התורה בספר ישראלי, זו הרמה הנמוכה ביותר של שימוש ב"יהודית" (אהבתי את המונח...) לספר. מאיר שלו הוא דוגמא מעולה לאדם שנעזר במוטיבים מהרמה הנמוכה ביותר (דהיינו, סיפורי התנ"ך) ברמה הגבוהה ביותר - גם אם לא אוהבים את הסגנון שלו, עדיין, הבחור יודע לשחק במוטיבים תנ"כיים.

מה שבאר עשה הוא לקחת את הרמה הגבוהה יותר של ה"יהודית" ולהשתמש בה ברמה הנמוכה ביותר. כמעט כל מי שלמד במערכת החינוך הדתית יכיר את רוב רובם של המדרשים וה"מייסעס" שבאר השתמש בהם. למעט הניתוח שלו את ההופעה של "בארה של מרים" לאורך השנים, כמעט כל יתר הציטוטים היהודיים שלו היו נדושים ובלתי מפותחים. התחושה הייתה שהוא רוצה להתחנף לקהל הקוראים הדתי, ולהפגין שעוד לא יבש הדבש שמרחו על שפתיו שעה שלמד את אותיות הא"ב, ולהפגין את הידע הנרחב שלו במקורות היהודיים בפני הציבור החילוני הנבער מדעת בתחומים אלו. העניין הוא שמי שאמון על השפה הזו, ומכיר את המדרשים והסיפורים הללו, כבר נתקל בהם עשרות פעמים, והשילוב שלהם בספר לא היה מספיק מתוחכם, הוא נעשה בשביל שבאר יוכל לכתוב ב"בארית", שזו האינטרפטציה של באר על "יהודית".

שוב אנחנו נאלצים לחזור למקורות, ובמיוחד לספר האהוב ביותר על באר, "תמול שלשום". באר טוען ש"תמול שלשום" של עגנון נכתב תחת השראה אלוהית. אחרת, הוא אומר, לא ניתן היה לכתוב ספר כל כך גאוני. מה שהופך את תמול שלשום לגאוני, הוא העמקות של עגנון וחוסר ההתפשרות שלו עם קהל הקוראים. בניגוד לבאר, עגנון לא מנסה להחניף לקוראיו, אלא דווקא לאתגר אותם, להשתמש במוטיבים פחות צפויים, לשלב את המוטיבים בתוך הסיפור, ולא רק לציין אותם, לייחס לאותה הדמות מספר מוטיבים (כך למשל יצחק קומר הוא גם יצחק אבינו הרכרוכי, גם אדם בעלן של לילית וחוה, גם איוב וכן הלאה).

אין מה לומר, השימוש המאכזב של באר ב"יהודית" היה גורם נוסף לאכזבתי מהספר. זה לא מספיק לציין מדרש כזה או אחר ולנופף בידע הטרוויאלי הזה (עבור קוראים בעלי השכלה מתאימה), צריך לעשות ב"יהודית" שימוש מתוחכם, שלצערי הרב, לא היה בספר הזה.
"אל תשכח שזנב הוא לא רק זנב, ויותר משהזנב קשור לבעליו, בעליו קשור אליו!"

#5 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 22/12/2007 - 19:49

אני רואה שבאמת אהבת את המושג "יהודית " ... :)

אני חייב לציין שהטיעונים שלך מתחילים לשכנע אותי ,מה שמביא אותי להרהר בשאלה (שאני מניח שהיא נדושה לעוסקים בתחום אבל להדיוטות שכמותי היא עלתה רק עכשיו ) מה מגדיר ספר טוב ?
האם העובדה שנהנתי מאוד מקריאת הספר וכשסימתי אותו הרגישה מין תחושה נעימה של שובע לא מספיק ?
אין לי ספק שעצם ההנאה מהקריאה לא מספיק (ראו ערך הרלן קובן ושות' ) אבל מה כן ?

אני חושש שאולי מי שלמד ספרות לפעמים בגלל היכולות שלו לנתח ספר לפעמים יכול להפסיד את ההנאה שבקריאת ספר שבאמת אולי לא מושלם אבל בהחלט מהנה .
זה מזכיר לי שבסוף התיכון שלי אחי הגדול היה סטודנט לקולנוע בתל אביב ואני כאח טוב הדפסתי לו חלק גדול מהעבודות\תסריטים שלו ורכשתי ידע די נרחב בדברים שמאחורי הסרט (ידע שככל הנראה כמעט ולא נשאר לי ממנו כלום כי ניסיתי לחשוב עכשיו על דוג' ופשוט לא עולה לי כלום לראש ) הדבר די הרס לי את ההנאה מסרטים כיוון שבכל סרט שהיתי הולך היתי מנסה לנתח אותו ובכך מאבד מההנאה של הצפיה הפשוטה של סרט .

כמובן שזה לא אומר שלא צריך לבחון ספרים בביקורתיות ואלי מרוויחים מזה יכולות אחרות של הנאה בקריאת ספרים אבל מפסידים בדרך כמה דברים .
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#6 אורח - LazyJoe

אורח - LazyJoe
  • אורחים

פורסם 23/12/2007 - 07:57

כמובן שזה לא אומר שלא צריך לבחון ספרים בביקורתיות ואלי מרוויחים מזה יכולות אחרות של הנאה בקריאת ספרים אבל מפסידים בדרך כמה דברים .

אני מתנצל שאני מתערב בוויכוח בלי לקרוא אף ספר של חיים באר, אבל המשפט הנ"ל מאוד מציק לי. הידע איך לנתח ספר, ואיך ספר "אמור להיות כתוב" בדר"כ מוסיפה להנאה, כי אתה מצליח ליהנות ממנו בעוד רמות (אצלי לפחות זה השימוש במוטיבים חוזרים, ומספר מוצלח).

אני לא חושב שהסלידה שזה גורם מסופרים (וסופרות) בינוניים ומטה זה משהו להצטער עליו...

#7 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 23/12/2007 - 23:06

אני מתנצל שאני מתערב בוויכוח בלי לקרוא אף ספר של חיים באר, אבל המשפט הנ"ל מאוד מציק לי. הידע איך לנתח ספר, ואיך ספר "אמור להיות כתוב" בדר"כ מוסיפה להנאה, כי אתה מצליח ליהנות ממנו בעוד רמות (אצלי לפחות זה השימוש במוטיבים חוזרים, ומספר מוצלח).

אני לא חושב שהסלידה שזה גורם מסופרים (וסופרות) בינוניים ומטה זה משהו להצטער עליו...


זה בדיוק מה שאמרתי שברור לי שהידע איך לנתח ספר יגורם להנאה ברבדים מסוימים שאין לקורא ההדיוט יחד עם זאת הקורא המתוחכם לפעמים יכול לפספס את ההנאה הפשוטה.

כמו שמי שלומדת להיות שף ולהרגיל את לשונו לטעמים וניחוחות של גורמה מצד אחד נהנה מהאוכל ברבדים שאדם פשוט לא יודע שהם קיימים ויחד עם זאת הוא עלול לאבד את ההנאה באכילת מעורב ב"סטקית חצות" במחנה יהודה או ממנה פלאפל ב"כרם ".
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#8 אורח - LazyJoe

אורח - LazyJoe
  • אורחים

פורסם 24/12/2007 - 19:12

זה בדיוק מה שאמרתי שברור לי שהידע איך לנתח ספר יגורם להנאה ברבדים מסוימים שאין לקורא ההדיוט יחד עם זאת הקורא המתוחכם לפעמים יכול לפספס את ההנאה הפשוטה.

כמו שמי שלומדת להיות שף ולהרגיל את לשונו לטעמים וניחוחות של גורמה מצד אחד נהנה מהאוכל ברבדים שאדם פשוט לא יודע שהם קיימים ויחד עם זאת הוא עלול לאבד את ההנאה באכילת מעורב ב"סטקית חצות" במחנה יהודה או ממנה פלאפל ב"כרם ".

אז זהו... שאני דווקא התכוונתי לזה שאתה לומד להגיד על דברים לא רק שהם לא טעימים (אם להשתמש בדוגמא שלך) - אלא להסביר גם למה...

חוצמזה - תראה לי שף גורמה אחד שיגיד משהו רע על "סטקיית חצות" :P

#9 איה

איה

    המניבה

  • רשומים+
  • 2710 הודעות:

פורסם 25/12/2007 - 03:39

אני חייב לציין שהטיעונים שלך מתחילים לשכנע אותי ,מה שמביא אותי להרהר בשאלה (שאני מניח שהיא נדושה לעוסקים בתחום אבל להדיוטות שכמותי היא עלתה רק עכשיו ) מה מגדיר ספר טוב ?
האם העובדה שנהנתי מאוד מקריאת הספר וכשסימתי אותו הרגישה מין תחושה נעימה של שובע לא מספיק ?
אין לי ספק שעצם ההנאה מהקריאה לא מספיק (ראו ערך הרלן קובן ושות' ) אבל מה כן ?

אני חושש שאולי מי שלמד ספרות לפעמים בגלל היכולות שלו לנתח ספר לפעמים יכול להפסיד את ההנאה שבקריאת ספר שבאמת אולי לא מושלם אבל בהחלט מהנה.

לגבי השאלה - מה מגדיר ספר טוב, תרשה לי לצטט את עצמי... בעקבות שאלה של מישהו שתהה מה הופך קלאסיקה לקלאסיקה:

בזמן האחרון אני מכורה לנינה סימון. הכל התחיל מזה שקראתי חלק מראיון עם שלומי שבן (אהוב לבי), והוא אמר שהוא היה רוצה לשיר כמו נינה סימון. התחלתי לחפש קטעים שלה ב"יו-טיוב", וכמובן שגיליתי שזו זו שאני כבר שנים מעריצה שני שירים שלה, ואף פעם לא טרחתי לבדוק מי שר אותם. ואז כמובן שיצא לי להגיע לקטע הזה: feeling good
תקשיב, ותבין מהי קלאסיקה.

כשנינה שרה ומספרת שהיא מרגישה טוב, זה משהו שנבנה, וזה משהו שאם אתה מפעיל את הרמקולים כמו שצריך בשביל שיר כזה, אתה מרגיש את הביטים של הבאס בסרעפת, וכשנינה דופקת שם לקראת הסוף את ה"בדהבדהבדה" ומתעלה מרגע לרגע, אתה אשכרה מרגיש טוב יחד איתה. אז קודם כל מה שהופך את זה לקלאסיקה, זה העושר של ההפקה, שנובע מכך שנינה שלנו היא לא סתם אחת עם קול מיוחד, אלא מישהי שבאה מרקע של מוזיקה קלאסית, והמוזיקה שלה עשירה. מעבר לזה, היא גם יודעת להגיש טקסט בצורה כזו שגורמת לך להבין מחדש את הטקסט. תנסה לחפש בקישורים לקטעים אחרים שם את הביצוע שלה ל"here comes the sun", נכון שזה טוען את השיר המקסים של הביטלס ברגש חדש?

אבל מה שהופך את השיר הזה לקלאסיקה של ממש, הוא העוקץ - אתה שומע אותה, עם הקול המחוספס שלה, שרה איך היא מרגישה סבבה כמו הדבורים והפרפרים, אבל זו היא, נכון? עם הקול המעושן והבעסה שמתלבשת על קול כמו שלה. וכשאתה שומע מישהי עם קול כזה שרה על פרחים ופרפרים שמבסוטים מהחיים שלהם בדיוק כמוה, אתה אומר לעצמך - את רצינית? או שאת עובדת עלי? ואז אתה שואל את עצמך - בסוף, כשהיא דופקת את ה"בדהבדה" האלוהי הזה, זה התעלות של שמחה, או שזו קריאת שבר?

זו קלאסיקה - משהו שאתה יכול לפרש אותו בדרכים שונות בכל פעם. שאין לו משמעות אחת, שיש בו רבגוניות של קולות וטעמים. כמו שוקולד עם פלפל חריף, כמו "תמול שלשום" של עגנון, כמו התכווצות של שריר שהיא כל כך נעימה, כמו הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של רחמנינוב, כמו סדרת המופת "המפצח", וכמובן - כמו התנ"ך. יש עוד רשימה ארוכה ארוכה של דברים שבעיני, הם קלאסיקה, משום שיש בהם כל כך הרבה יותר מאשר במה שנראה במפגש ראשון, שני ושלישי.

העניין הוא שלא תמיד קלאסיקה היא משהו שיש בו את העומק הזה. אבל בשביל זה, אתה צריך לנסות לחשוב קצת בכוחות עצמך, ולנסות לגבש לעצמך רשימה של קלאסיקות. לדוגמא - "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, הפך די מהר לקלאסיקה, אבל מה לעשות שאני ממש לא התחברתי אל הספר, ובאופן כללי אני לא מבינה את ההתלהבות מעמוס עוז? החברה קובעת עבורך מהי קלאסיקה, לפעמים מדובר בחבורה של פלצנים, שמתאים להם להתהדר בחיבה למשהו שנראה להם עליון. ולפעמים מדובר בהמון שמכתיר מלך חדש, למרות שהוא לא ראוי לכתר. זה נורא קשה להתנתק מהדברים שמוכתבים לך, ממה שהחברה מגדירה כראוי, נכון וממתג, אבל לפעמים, אתה מצליח, ולא רק בתחום התרבות, וההצלחה הזו, היא קלאסיקה בפני עצמה.



ובקשר ליכולת להנות אחרי שלמדת את התחום, אז אני חייבת לומר קודם כל שלא למדתי ספרות, רק לקחתי קורס אחד של 4 נק"ז. זה הופך אותי למומחית קטנה מאוד בתחום הספרות מבחינה פורמלית... אבל כן יש לי רגישות גבוהה לטקסטים, ולכן, אני משתדלת להתרחק מטקסטים שיעשו לי לא טוב בבטן, בדיוק כמו שאני משתדלת להתרחק מסלטי מיונז ביום חמסין.

אני יכולה לקרוא רומן למשרתות בסגנון עדות נעמי רגן ושות', ויהיה בזה איזשהו אלמנט סאדו-מזוכיסטי מהנה. בדיוק כמו שאתה יכול לדפוק עכשיו מק-רויאל עם צ'יפס וקולה מוגדלים, וגם בזה יכול להיות משהו מהנה (אחר כך הצנתור עלול לכאוב קצת). יש משהו כיפי בטראש, ולא בכדי חברי ואני היינו הולכים לאכול מדי פעם בקפיטריה בבית הסטודנט בשביל להעריך אוכל טוב אחרי החוויה הקשה שעברנו. השאלה היא אם אתה מודע לזה שאתה מרעיל את עצמך בזה שאתה צורך את הזבל הזה? והתשובה היא שרוב האנשים שקוראים את רבי המכר הזבליים, לא מודעים לזה שהקריאה בספרים האלו משחיתה את רגישויות הקריאה שלהם. בסופו של דבר, אחרי שקוראים את הזבל הזה, הוא נצבר במערכת, וסותם גם את הלב וגם את המוח. עדיף לא לקרוא מאשר לקרוא ספרים גרועים מבלי להיות מודעים לכך. הבעיה היא שהוצאות הספרים וחנויות הספרים, שהאינטרס שלהן הוא למכור כמה שיותר, פונות למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולרוב, הם מקדמים בעיקר את הזבל, כי אותו הכי קל למכור.

והנה מאמר מוצלח שכתב מבקר הספרות של הניו-יורק טיימס והתפרסם לפני כחצי שנה ב"הארץ": בשבחי הספרים הגרועים באמת ומתוכו, ציטוט של ציטוט: "עיתון טוב לעולם לא יהיה טוב דיו, אבל עיתון מחורבן הוא תענוג נצחי". כמי שקראה את "רודף העפיפונים" וסבלה כמעט מכל רגע, אבל נהנתה לספר אח"כ לחבר'ה, אני יכולה לאשר את האמירה הזו :).

ולסיום סיומת - תקרא את "חמסין וציפורים משוגעות", סיימתי אותו בשבת, והוא אחד הספרים היותר משובחים שנכתבו בשפה העברית.
"אל תשכח שזנב הוא לא רק זנב, ויותר משהזנב קשור לבעליו, בעליו קשור אליו!"

#10 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 29/12/2007 - 23:24

והנה מאמר מוצלח שכתב מבקר הספרות של הניו-יורק טיימס והתפרסם לפני כחצי שנה ב"הארץ": בשבחי הספרים הגרועים באמת ומתוכו, ציטוט של ציטוט: "עיתון טוב לעולם לא יהיה טוב דיו, אבל עיתון מחורבן הוא תענוג נצחי". כמי שקראה את "רודף העפיפונים" וסבלה כמעט מכל רגע, אבל נהנתה לספר אח"כ לחבר'ה, אני יכולה לאשר את האמירה הזו :).

ולסיום סיומת - תקרא את "חמסין וציפורים משוגעות", סיימתי אותו בשבת, והוא אחד הספרים היותר משובחים שנכתבו בשפה העברית.

אני אתחיל מהסוף .
סוף סוף מישהו שמבין אותי ,אני עד עכשיו לא מבין מה הקטע עם "רודף העפיפונים" ,עלילה גסה שמנסה לסחוט רגשות בצורה הזולה ביותר . כל הזמן המשכתי לקרוא בתקווה שאולי עדיין לא הגעתי לחלק שממנו כולם מתפעלים ומסתבר שגם אחרי שסיימתי הוא לא הגיע .
התחושה שלי בסוף הקריאה היא של כמו אחרי שאוכלים קינוחים פרווה שבמקור היו אמורים להיות חלביים, זה מזכיר את הקינוח הטעים אבל ברור לכולם שזה רק ניסוין חיכוי עלוב של הדבר האמיתי (מעניין למה עולם הדימויים שלי תמיד מגיע לאוכל בסוף ).
אני מעדיף כבר איזה צופן דה וינצ'י שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא .

לגבי חמסין אענד תע מעשיגאנע פליגאלע .קראתי אותו די מזמן ,בהחלט נהניתי אבל אשתי ממש סיימה אותו נפעמת . אולי אני אנסה לקרוא אותו שוב .

לגבי הקלאסיקה :
1.מיד בסיום הפוסט אגש לי ליו טיוב ואשמע לי קצת נינה סימון

2.בשביל להיות ספר טוב אתה לא מוכרח להיות קלאסיקה .
בדיוק עכשיו קיבלתי "מסרון " מחבר שלי שהוא סיים לקרוא את סדרת ספרי האוטורי (סדרת ספרים חביבה בתפר בין פנטזיה לרומן היסטורי ) עליה המלצתי לו בחום .
הוא כתב לי:
"סיימתי לקרוא את האוטורי. חביב ,שטחי, לא מתקרב לשר הטבעות " .
עניתי לו :
"סימתי לקרוא את החדש של חיים באר ,חביב ,לא מתקרב לתנ"ך "

אני חושב שספר טוב הוא כזה שבראש ובראשונה את נהנה לקרוא בו ,שהוא מצילח לעורר בך רגשות ( אבל בעדינות ולא ע"י מניפלוציות שקופות) , שאתה מקבל ממנו תובנות שלא היו לך לפניו ושבסיומו אתה מרגיש שאתה אדם קצת שונה ממה שהיית לפני הקריאה בו .

הרבה פעמים זה גם קשור לסיטואציה ולאוירה בה אתה נמצא תוך כדאי הקריאה ואני אפרט :
שתיים מהספרים שאני מחשיב אותם מבין הספרים הטובים ביותר שקראתי הם "עפיפונים " של רומאן גארי (די נבהלתי מקודם כי חשבתי לשניה שהתכוונת אליו ...) ו"תולדות האהבה" של ניקול קראוס .
את עפיפונים קיבלתי במתנה מאשתי (שהיתה אז חברה שלי ) בשירות סדיר וקראתי אותו בש"ג של מוצב אלוף בקצה בצפוני של ציר פילדאלפי . המוצב הזה היה ממש על חוף הים וכך ישבתי אכול געגועים לחברה האהובה משקיף על הים וקורא ספר מופלא . אז נכון שהספר עצמו מצויין גם ככה אבל האוירה מסביב מאוד מעצימה אותו .

8 שנים אח"כ בסמיכות גיאוגרפית לסיפור הקודם ,ישבתי לי בעמדת השמירה הצפונית של מוצב "כרם שלום " (שמשקיף גם הוא על ציר פילאדלפי ) באמצע שירות מילואים די ארוך . וקראתי את "תולדות האהבה" ומאז כל מי שמבקש המלצה על ספר אני מתחיל ממנו , וגם כאן אין לי ספק שהסיטואציה שבה הוא נקראה השפיעה.
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#11 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 30/12/2007 - 00:01

:אוףטופיק:
אכן חיפשתי את נינה סימון ומצאתי את הקטע הבא :


לדעתי זה ממש מדליק
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב

#12 איה

איה

    המניבה

  • רשומים+
  • 2710 הודעות:

פורסם 30/12/2007 - 17:00

2.בשביל להיות ספר טוב אתה לא מוכרח להיות קלאסיקה .
בדיוק עכשיו קיבלתי "מסרון " מחבר שלי שהוא סיים לקרוא את סדרת ספרי האוטורי (סדרת ספרים חביבה בתפר בין פנטזיה לרומן היסטורי ) עליה המלצתי לו בחום .
הוא כתב לי:
"סיימתי לקרוא את האוטורי. חביב ,שטחי, לא מתקרב לשר הטבעות " .
עניתי לו :
"סימתי לקרוא את החדש של חיים באר ,חביב ,לא מתקרב לתנ"ך "

אני חושב שספר טוב הוא כזה שבראש ובראשונה את נהנה לקרוא בו ,שהוא מצילח לעורר בך רגשות ( אבל בעדינות ולא ע"י מניפלוציות שקופות) , שאתה מקבל ממנו תובנות שלא היו לך לפניו ושבסיומו אתה מרגיש שאתה אדם קצת שונה ממה שהיית לפני הקריאה בו .

הרבה פעמים זה גם קשור לסיטואציה ולאוירה בה אתה נמצא תוך כדאי הקריאה ואני אפרט :
שתיים מהספרים שאני מחשיב אותם מבין הספרים הטובים ביותר שקראתי הם "עפיפונים " של רומאן גארי (די נבהלתי מקודם כי חשבתי לשניה שהתכוונת אליו ...) ו"תולדות האהבה" של ניקול קראוס .
----

הרגת אותי מצחוק עם המסרונים שלך... :)

אין ספק ש"עפיפונים" הוא מהספרים היותר משובחים שיצא לי לקרוא, והנה הביקורת שכתבתי עליו לפני יותר משנתיים: עפיפונים את "תולדות האהבה" אהבתי עם הסתייגות: תולדות האהבה. מה שכן, אם אתה רוצה לקרוא ספר משובח במיוחד, שמזכיר לא מעט את "תולדות האהבה" אבל מתעלה עליו, אז לאחרונה יצא לי לקרוא את "קרוב להפליא ורועש להחריד" המעולה של ג'ונתן ספרן פויר, בן זוגה של ניקול קראוס.

אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת בקשר לאווירה, ואין ספק שאני עוד צריכה לחזור לספרים שקראתי כנערה, ואין לי ספק שלא מספיק הבנתי אותם, ולא יכולתי ליהנות מהם כמו שצריך.

אני מסכימה גם עם ההגדרה שלך לספר טוב - כזה שמעורר מחשבה, רגשות, משהו שלפני שקראת את הספר, לא היה בך.

קיצור, איש זקן, כמו תמיד יוצא שאנחנו מתחילים משתי נקודות מנוגדות, ובסופו של דבר, מגלים שרב המשותף על המפריד :).

נ.ב - מגניבה לגמרי הנינה סימון הזו...
"אל תשכח שזנב הוא לא רק זנב, ויותר משהזנב קשור לבעליו, בעליו קשור אליו!"

#13 Old Guy

Old Guy

    כסף

  • רשומים+
  • 1144 הודעות:

פורסם 30/12/2007 - 23:38

הרגת אותי מצחוק עם המסרונים שלך... :)

אין ספק ש"עפיפונים" הוא מהספרים היותר משובחים שיצא לי לקרוא, והנה הביקורת שכתבתי עליו לפני יותר משנתיים: עפיפונים את "תולדות האהבה" אהבתי עם הסתייגות: תולדות האהבה. מה שכן, אם אתה רוצה לקרוא ספר משובח במיוחד, שמזכיר לא מעט את "תולדות האהבה" אבל מתעלה עליו, אז לאחרונה יצא לי לקרוא את "קרוב להפליא ורועש להחריד" המעולה של ג'ונתן ספרן פויר, בן זוגה של ניקול קראוס.

אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת בקשר לאווירה, ואין ספק שאני עוד צריכה לחזור לספרים שקראתי כנערה, ואין לי ספק שלא מספיק הבנתי אותם, ולא יכולתי ליהנות מהם כמו שצריך.

אני מסכימה גם עם ההגדרה שלך לספר טוב - כזה שמעורר מחשבה, רגשות, משהו שלפני שקראת את הספר, לא היה בך.

קיצור, איש זקן, כמו תמיד יוצא שאנחנו מתחילים משתי נקודות מנוגדות, ובסופו של דבר, מגלים שרב המשותף על המפריד :).

נ.ב - מגניבה לגמרי הנינה סימון הזו...


איזה קטע אני בדיוק עכשיו קורא את "קרוב להפליא ורועש להחריד" ולא ידעתי שהוא בן זוגה של ניקול קראוס .כיוון שאני ממש בהתחלה אין לי תובנות מוצקות מדי לגביו ,אין ספק שהוא כתוב טוב רק שבינתיים הוא ממש מכניס אותי לדכדוך (וגם כאבא, לסוג של פחד מוות ...) . אדווח בסוף.

נ.ב
נראה לי שבהזדמנות הראשונה אני ארכוש לי איזה דיסק שלה
חשק נטיעת האילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
המובלט בתוקפו
בעץ החרוב

(הראי"ה קוק ,מגד ירחים שבט תרע"ד)
'גן התקווה' גינה מאכל קהילתית
תמונה מצורפת
מרחב עם -ישוב קהילתי דתי בנגב




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים