16 replies to this topic

[Frik]

טלפון בשבע בערב ביום חמישי.
קוראים לו אבינועם.
הוא מתקשר תוך כדי שאני מארגן את התיק, יציאה חזרה לעיר. מספר לי על החברה שלו, שהוא חזר אליה, והם עומדים להתחתן עוד חצי שנה.
מספר לי על לימודי הכלכלה שאיתם הוא מסתדר לא רע. הוא מספר לי גם על גיחות לים שהוא עושה כשבא לו, כי הוא יכול, וזה מעבר לכביש של המעונות שהוא קיבל, שם, באשקלון.
ואז מגיע החלק בשיחה שהיה צפוי יותר מכל שיגיע - הרהורים לעבר.
עד לפני שלושה חודשים היינו כמעט כל יום ביחד, יוצאים לריצות, שותים קפה, עושים פסיכומטרי ביחד, עושים צרות למדריכה, ואז לכל שאר הכיתה. הבנות אפילו תכננו להכות אותנו קצת אחרי המבחן, ואנחנו צוחקים על זה בינינו. היינו הולכים להפתיע את חברה שלו בעבודה, רואים סרטים בערבים ומה לא.

לא ראיתי אותו שלושה חודשים. בחודש הראשון ללימודים הוא היה עסוק בלימודים מדי, מגיע בקושי שבתות הבייתה, ואז בורח חזרה לאשקלון. בחודש השני הוא היה עסוק בלבכות, להתמרמר ולהתאבל על החברה האחרונה שלו, שזרקה אותו קצת, ועכשיו הם שוב ביחד.
ובחודש השלישי היו בחינות.
הוא היה החבר הטוב בשנה האחרונה, והוא קצת נעלם. למציאות אחרת.

5 שעות אחרי זה, אני יוזם שיחה למישהי.
קוראים לה אסנת.
אני צועק לה בטלפון מזל טוב, ואז קולט שהערתי אותה, ואז צוחק המון, והיא מתעצבנת יותר ויותר, ואז היא צוחקת צחוק חסר שליטה, ואני מחייך ביני לבין עצמי מתחת לפוך, אני מכיר את הצחוק הזה שלה.
היא הייתה החברה שלי בארבעת החודשים לפני האוניברסיטה, היינו הולכים לים, צופים בשקיעות אדומות, כשאת השמש מסתירים לפעמים גלשנים, אוכלים במסעדות, ויושבים במדשאות גדולות, לפעמים סתם מחובקים, לפעמים מדברים על הכל, ובפגישה האחרונה גם שוכבים על הדשא, זה ליד זה, מביטים בירח המלא, קצת בוכים, כי זה נגמר, וקצת משועשעים, כי טיפות גשם ראשונות של חורף נופלות לנו על הפנים.
היא מספרת לי על החיים שלה קמעה , על שסיימה את המכינה, וכשאני שואל אותה מה היא רוצה כמתנת יום הולדת היא אומרת בלחש "נשיקה, כמו של פעם". ואני נבוך, ומגמגם כהרגלי בסיטואציות כאלה, והיא סתם כזה, לא יודעת מה להגיד לי, ולא יודעת אם זה כן או לא, אבל מבינה לבד.
אחרי שאנחנו אומרים 'לילה טוב' אחד לשני היא שולחת לי הודעה חמודה, מאלה ששומרים בטלפון.
אבל אני כמובן לא שומר, כי יש דברים שנועדו להתפוגג בערפילי הזמן.

בבוקר אני קם, והולך לבנק, יש שם מאבטח.
קוראים לו יוסי.
הוא שואל אותי לאן נעלמתי, ולמה אני לא בא יותר לחדר כושר, ואיך נהייתי צמיגי, אחרי שהוא ישב עליי 8 חודשים ועשה אותי לבחור עם הידיים כמעט הכי גדולות בחדר כושר.
יוסי הוא מאלה שעושים כפיפות בטן כשהרגליים תלויות למעלה, והוא אנכי. בחור גדול, מלא שרירים. הוא היה מביט בי בחדר כושר מהפינה, רץ עם עוד 2 משקולות של 2.5 קילו ודוחף לי למכשיר הדחיקה. דופק לי 2 צ'אפחות על הגב וצועק "יאללה" ואז במבטא רוסי, שלא שייך לו "מסה,מסה, מסה".

ואני יושב עכשיו וחושב על שלושתם, על יוסי, אסנת ואבינועם.
תוהה, לאן נעלמה המציאות הנחמדה הזו, החוסר שיגרה הזו שהתרגלתי אז לאהוב ואיך היא נקטעה ביום אחד, ויותר מזה - לאן נעלם אותו ילד שהסתכלתי עליו במראה מלא גאווה, מלא שמחת חיים, והיום הוא בסה"כ סטודנט בחיפושים אחר אותו ילד.

[Dark K]

אחלה סיפור, פריק (כרגיל).

הילד נמצא בפנים- צריך רק לתת לו את הסיטואציה לצאת. אצל חלק זה דרך אמנות (לצייר, לנגן, לכתוב ), אצל חלק זה בספורט (עיין ערך אלה שיתווכחו איתך בשכונה חצי שעה אם היה יד או לא) ועוד ועוד.....

[אגם]

עשית לי צמרמורת.

[אורן ש.]

ארז, זה פשוט מקסים!
נורא הזכיר לי את שנה א' שלי...

[number6]

וואי, פריק - יפה !!

[lalaland]

פריק , אהבתי

[zabot]

מעולה!!!!

[mipmip]

נכון לגבי הסיפור הזה ולגבי סיפורים בכלל מבחיינתי -
סיפורים שמצליחים להתחבר לאותן המחשבות שיש לי בראש, הן סיפורים מאוד מוצלחים מבחינתי.
הם עושים את התפקיד שלהם.
אין ספק שזה אחד מהם.

[שיאנה]

אבל למה דווקא אוסנת?
סתם, זה יצחיק אותך בהופעה של "השכנה ממול" (אם אני זוכרת נכון)

משפטים אהובים:

הוא היה החבר הטוב בשנה האחרונה, והוא קצת נעלם. למציאות אחרת.

אבל אני כמובן לא שומר, כי יש דברים שנועדו להתפוגג בערפילי הזמן.

<{POST_SNAPBACK}>

מצויין, מתאר היטב את האנשים האלה שרגע אחד הם הכל, המרכז והכי חשובים וזמן קצר אח"כ שייכים למציאות אחרת ומתפוגגים,(כמו שגם אקסים צריכים להתפוגג).
לטעמי הסוף קצת הורס, הוא משנה את הנושא של הסיפור ומוסיף לו מימד שלטעמי מיותר כיוון שיש מספיק בסיפור כפי שהוא.
מעבר לכך, סיפור מצויין ומהנה.

[luli]

אהבתי את הסיפור, אני עם שיאנה בנוגע לסוף - הסיפור ממצה גם בלעדיו

אל תאבד את הניצוץ...

[coocoola]

לדעתי הסוף סתם משאיר טעם של עוד בפה.. כאילו עוד נקודה למחשבה שאולי תתפתח פעם למשהו...
כמו..."זה, זה כבר מסיפור אחר" שכזה...

חוצמזה, ארז! אהבתי לאללה, כרגיל..

[SimbaSoul]

יפה, פריק.

אני דווקא חושב שאין בעיה מיוחדת בסוף ושהוא די מרגש, למרות שהשורה האחרונה טיפל'ה נדושה:
" והיום הוא בסה"כ סטודנט בחיפושים אחר אותו ילד.".

[Frik]

טוב, עכשיו תורי להגיב על התגובות.

קודם כל - תודה. הרבה מזה.
שנית, אני מסכים לזה שהסוף אולי לא קשור, או לא מתאים, אבל זו ההרגשה שהרגשתי אחרי שחשבתי על שלושת האנשים הנ"ל.
אני לא חושב שצריך להיות חוט מקשר שיבהיר את זה ביניהם, או ממהתחלה, כי הם שלושה אנשים שעיצבו את החיים שלי לפני ההגעה לאוניברסיטה.
אני מודע לזה שהסוף מעט קיטשי, וגם חלק מהמשפטים האחרים. גם חלק מהחיים שלי לפני זה היו קיטשיים. ולמרות שאני לא הכי אוהב קיטש, לפעמים מתברגים לי משפטים כאלה.
יטופל בהקדם

שוב תודה.

[מרסו]

טלפון בשבע בערב ביום חמישי.
קוראים לו אבינועם.
הוא מתקשר תוך כדי שאני מארגן את התיק, יציאה חזרה לעיר. מספר לי על החברה שלו, שהוא חזר אליה, והם עומדים להתחתן עוד חצי שנה.
מספר לי על לימודי הכלכלה שאיתם הוא מסתדר לא רע. הוא מספר לי גם על גיחות לים שהוא עושה כשבא לו, כי הוא יכול, וזה מעבר לכביש של המעונות שהוא קיבל, שם, באשקלון.
ואז מגיע החלק בשיחה שהיה צפוי יותר מכל שיגיע - הרהורים לעבר.
עד לפני שלושה חודשים היינו כמעט כל יום ביחד, יוצאים לריצות, שותים קפה, עושים פסיכומטרי ביחד, עושים צרות למדריכה, ואז לכל שאר הכיתה. הבנות אפילו תכננו להכות אותנו קצת אחרי המבחן, ואנחנו צוחקים על זה בינינו. היינו הולכים להפתיע את חברה שלו בעבודה, רואים סרטים בערבים ומה לא.

לא ראיתי אותו שלושה חודשים. בחודש הראשון ללימודים הוא היה עסוק בלימודים מדי, מגיע בקושי שבתות הבייתה, ואז בורח חזרה לאשקלון. בחודש השני הוא היה עסוק בלבכות, להתמרמר ולהתאבל על החברה האחרונה שלו, שזרקה אותו קצת, ועכשיו הם שוב ביחד.
ובחודש השלישי היו בחינות.
הוא היה החבר הטוב בשנה האחרונה, והוא קצת נעלם. למציאות אחרת.

5 שעות אחרי זה, אני יוזם שיחה למישהי.
קוראים לה אסנת.
אני צועק לה בטלפון מזל טוב, ואז קולט שהערתי אותה, ואז צוחק המון, והיא מתעצבנת יותר ויותר, ואז היא צוחקת צחוק חסר שליטה, ואני מחייך ביני לבין עצמי מתחת לפוך, אני מכיר את הצחוק הזה שלה.
היא הייתה החברה שלי בארבעת החודשים לפני האוניברסיטה, היינו הולכים לים, צופים בשקיעות אדומות, כשאת השמש מסתירים לפעמים גלשנים, אוכלים במסעדות, ויושבים במדשאות גדולות, לפעמים סתם מחובקים, לפעמים מדברים על הכל, ובפגישה האחרונה גם שוכבים על הדשא, זה ליד זה, מביטים בירח המלא, קצת בוכים, כי זה נגמר, וקצת משועשעים, כי טיפות גשם ראשונות של חורף נופלות לנו על הפנים.
היא מספרת לי על החיים שלה קמעה , על שסיימה את המכינה, וכשאני שואל אותה מה היא רוצה כמתנת יום הולדת היא אומרת בלחש "נשיקה, כמו של פעם". ואני נבוך, ומגמגם כהרגלי בסיטואציות כאלה, והיא סתם כזה, לא יודעת מה להגיד לי, ולא יודעת אם זה כן או לא, אבל מבינה לבד.
אחרי שאנחנו אומרים 'לילה טוב' אחד לשני היא שולחת לי הודעה חמודה, מאלה ששומרים בטלפון.
אבל אני כמובן לא שומר, כי יש דברים שנועדו להתפוגג בערפילי הזמן.

בבוקר אני קם, והולך לבנק, יש שם מאבטח.
קוראים לו יוסי.
הוא שואל אותי לאן נעלמתי, ולמה אני לא בא יותר לחדר כושר, ואיך נהייתי צמיגי, אחרי שהוא ישב עליי 8 חודשים ועשה אותי לבחור עם הידיים כמעט הכי גדולות בחדר כושר.
יוסי הוא מאלה שעושים כפיפות בטן כשהרגליים תלויות למעלה, והוא אנכי. בחור גדול, מלא שרירים. הוא היה מביט בי בחדר כושר מהפינה, רץ עם עוד 2 משקולות של 2.5 קילו ודוחף לי למכשיר הדחיקה. דופק לי 2 צ'אפחות על הגב וצועק "יאללה" ואז במבטא רוסי, שלא שייך לו "מסה,מסה, מסה".

ואני יושב עכשיו וחושב על שלושתם, על יוסי, אסנת ואבינועם.
תוהה, לאן נעלמה המציאות הנחמדה הזו, החוסר שיגרה הזו שהתרגלתי אז לאהוב ואיך היא נקטעה ביום אחד, ויותר מזה - לאן נעלם אותו ילד שהסתכלתי עליו במראה מלא גאווה, מלא שמחת חיים, והיום הוא בסה"כ סטודנט בחיפושים אחר אותו ילד.

<{POST_SNAPBACK}>

אהבתי את הסיפור שלך. בעיקר את החלק על אוסנת ואת המשפט המתחיל ב"אני צועק לה בטלפון" עד "אני מכיר את הצחוק הזה שלה" - גם בשל תוכנו וגם בשל הצורה בה הוא כתוב (מאוד "חי" ואמיתי) ואת הרטט שמעבירה הבקשה של "נשיקה, אבל כמו פעם".