מעבר לתוכן


תמונה
- - - - -

המבט


  • Please log in to reply
16 replies to this topic

#1 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 23/03/2005 - 02:48

זה הסיפור שהקראתי ב"יוצאים מהמגירה" האחרון. מאחר ובשירשור התחרות אין ממש מקום לתגובות אשמח לשמוע דעות בשירשור נפרד זה.. cheers.. B)

המבט


אז אני הולך ברחוב, בדרך לעבודה, או חזרה ממנה, זה לא משנה. ושם, ברחוב, בין כל האנשים אני רואה אותה, מהלכת באיטיות בין הבריות. קפאתי במקומי.
בואו נחזור אחורה מספר שנים. שנתיים, שלוש, תנו לזמן לרוץ. אני בן שבע עשרה שוב, ילד עם משקפיים גדולים ותספורת שמזמן יצאה מהאופנה. בלי יותר מידי חברים, בלי יותר מידי דאגות. והיא.
היא למדה בשכבה שלי, בכיתה ליד. גדלנו יחד באותה שכונה, כיתה אחרי כיתה, שלב אחרי שלב ותמיד אני הייתי בכיתה אחת והיא בשניה. ובכל פעם שראיתי אותה, הרגשתי איזשהו חנק בגרון, לא הבנתי איך זה שהיא מסתובבת לה ככה, בין האנשים ואף אחד מלבדי לא שם לב לכמה שהיא יפה. אף אחד אפילו לא מודע למלאכית הזאת שמתהלכת בינינו.
הרבה מההפסקות העברתי בישיבה בצד, תוך בהייה ממושכת בה. בחברות שלה, מתגודדות להן בקבוצות יחדיו, מרכלות וצוחקות. וכמה שהיא הייתה יפה, עם השיער המתולתל שלה נישא ברוח הקלה, העיניים החייכניות שלה שיכלו להמיס את ליבי במבט קל. היא לא הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי, אבל אז, בתקופת הקסם הזאת, היא היתה לא פחות ממושלמת.
עם הזמן היא נהפכה ליותר ויותר פופולרית והסתובבה הרבה עם הבנים. כל אלה שנחשבו מגניבים, שהפריעו בשיעור והתחילו לעשן. אלי היא מעולם לא התקרבה. אם צעדה אי פעם לכיוון שלי זה כנראה היה בטעות. בכל אותם שנים לא דיברנו מילה אחת, מלבד ה'היי' ו'ביי' המזדמנים. היא הייתה פורחת ואני יושב שם בצד, בפינה, ובוהה בה בהערצה, מקווה בסתר ליבי שאולי, אולי, היא תשים לב.
אבל זה לא קרה.
השנים חלפו להם, ואחרים התאהבו ונפרדו, חייכו וכעסו, אבל אצלי דבר לא השתנה. ההערצה שלי אליה רק הלכה וגברה מדי יום, מידי דקה. לראות אותה בהפסקה, יושבת על הספסלים ושולחת חיוכיים, זה מה שעשה לי את היום. כל יום.
ואז הגיע אותו יום חמישי. אני זוכר. אחרי שנים של הערצה עיוורת וביישנות גוברת, הצלחתי לקחת את עצמי בידיים, אולי בפעם הראשונה בחיי, ולגשת אליה. זה היה באחת ההפסקות, היא נראתה מופתעת כשראתה אותי צועד לכיוונה. היא לא אמרה דבר כשאמרתי לה שזה משהו שמאוד קשה לי להגיד, כשתיארתי לה עד כמה אני חושב שהיא נהדרת. ואמרתי לה שאני אשמח, אם אולי, מתישהו, היא תרצה להפגש.

וזה לא היה הלא שהפריע לי, עם זה יכלתי להתמודד. עוד ימים שלמים לפני זה העברתי שעות בהרצת תסריטים אפשריים בראש, של מה שעשוי לקרות, מה שהיא עלולה להגיד. אולי אפילו, בתוך תוכי, לא ממש האמנתי שהיא תהיה מעוניינת.
זה לא הלא שהפריע לי, אלא המבט שליווה אותו. זה מה ששבר אותי באמת. מעין מבט מזלזל כזה, כאילו אני נחות, כאילו אומר שזאת אפילו חוצפה ממני להעיז ולבקש ממנה דבר שכזה. זה מה שהרס אותי.
ימים שלמים לא יכלתי לאכול דבר אחרי זה, הסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לצאת. לקח לי חודשים שלמים בכדי להצליח להתגבר על המקרה.
מאז אותו יום כבר לא יכלתי עוד להביט עליה בהפסקות. ברגע בו ראתה אותי בסביבה חזר המבט הזה לעינייה. הייתי רואה אותה מצביעה עלי ומצחקקת עם החברות, לפני שהייתי בורח מהאיזור ומחפש מקום מחבוא, הרחק ממנה.

השנים חלפו. אני גדלתי, התבגרתי. התספורת הוחלפה וכך גם המשקפיים. אני לא נראה כמו שחקן קולנוע, אבל בחור נאה למדי. היו לי עוד התאהבויות אחריה, היו לי גם אכזבות. יצאתי עם מספיק נשים מאז. מצאתי עבודה טובה. הכל היה בסדר. ואז ראיתי אותה שם, מהלכת ברחוב.

להפתעתי היא לא השתנתה כלל. אמנם גדלה, התבגרה, אולי הוסיפה עוד כמה קילוגרמים, אבל המראה הכללי נשאר זהה. מלבד דבר אחד שהיה חסר בה, הזוהר שנעלם. נראה כאילו החיוך הנצחי שלה הוחלף בהבעה פושרת. הילדה הקטנה הפכה לאישה.

לא יכלתי שלא לעשות דבר. לא יכלתי לתת לה לחמוק. כבר באותו הרגע בו ראיתי אותה שם ברחוב, שנים אחרי, חזרה ההרגשה הנוראית הזאת. עמוק בפנים עוד הייתי הנער הצעיר והפגוע שאז, לפני כל-כך הרבה שנים, ליבו נשבר.
צעדתי אחריה, מבלי לתת לה לשים לב. עקבתי אחריה במשך יום שלם, מתיישב בבית הקפה מול הבניין הלא מטופח אליו נכנסה, לוגם קפה ומחכה שתצא. מתבונן בה מחלון מונית כשהיא צועדת ברחוב המטונף. מתבונן בה ממרחק בעוד היא עושה קניות. יום שלם העברתי במרדפים שקטים אחריה, מתבונן בה, סוקר אותה. לא היה קשה לקבל את הרושם שהחיים לא הטיבו עימה. היא גרה בבית דירות מוזנח באחת מהשכונות הפחות טובות בעיר. היא התלבשה בפשטות, צעדה בכבדות. יכלתי להסתפק כבר בכך. אבל לא, זה לא היה מספיק. הייתי צריך יותר מזה, הייתי חייב לכפר על אותו יום מלפני שנים, על ההרגשה הנוראית הזאת שליוותה אותי. לא יכלתי לוותר בכזאת קלות.

באותו לילה היא נכנסה לפאב מקומי, ואני אחריה.
היא ישבה שם לבד, ליד הבר, עם עיניים נעוצות ברצפה. כוס בירה בידה ואחריה עוד אחת ועוד אחת. התקרבתי ואמרתי לה שלום.
היא הרימה ראשה ובחנה אותי ברפרוף. כמו שצפיתי, לא התעוררו בה שום זכרונות, מבחינתה הייתי אדם זר לחלוטין. אדם זר שמציע לשלם לה על המשקה הבא. אדם זר שמתיישב לידה סמוך לבר ומפתח שיחה קלילה. אדם זר ששולח לה חיוכים כל כמה דקות. אדם זר שקל להיפתח אליו, לדבר איתו ולספר על הצרות. אדם זר שמציע לה לבוא לביתו לכוס קפה והיא נענת בחיוב.

קשה לומר איך בדיוק זה הגיע לזה. בתחילה כל מה שרציתי היה לפגוע בה, להחזיר לה על הכאב. אבל כל הכעס הזה איכשהו נשכח באותו הלילה, תוך כדי שיחה איתה, לראות אותה כל-כך שבירה, כל-כך לא כמו המלכה הזוהרת שהכרתי מלפני שנים. התחלנו לדבר בפתיחות והיא סיפרה לי את כל מה שעבר עליה. על איך שבעלה התגלה כאדם אלים, על הגירושים הכואבים, הפיטורין מהעבודה. ועם כל הייסורים עוד היה בה איזשהו קסם, איזשהו משהו שקשה לעמוד בפניו כשהיא שולחת אותו חיוך נושן מימים עברו, מעבירה את האצבע שלה במעגלים בתוך הכוס שלי ומלקקת אותה בחושניות. בוהה בי עם העיניים הגדולות שלה, מלאות בתמימות.
הגענו אלי הביתה והיא נשכבה על המיטה. חיבקתי אותה והיא כרכה ידיה סביבי. התנשקנו ולאט לאט היא התחילה לפתוח את החולצה. להוריד את החזייה. ואני רוצה לנשק אותה, להתנפל עליה ולהגשים את אותה אהבה רחוקה, אבל משהו עוצר בעדי. ופתאום אני כבר לא כל-כך מרגיש טוב ונופל על המיטה ונהיה יותר ויותר קשה להשאיר את העיניים פתוחות.
אז היא הוציאה את החוט וקשרה אותי למיטה, מהדקת את הקשר סביב לידיים שלי. מצמידה לי את הרגליים. ואני חסר כוחות, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לומר מילה.
זה בסדר, היא אומרת. מתכופפת לעברי. המשקה, היא אומרת, שמתי בו כדור. אתה הולך לישון. הכל יהיה בסדר.
ואני מנסה להלחם בזה, להאבק בשינה שאופפת אותי פתאום. אבל העיניים לאט לאט נעצמות ואני לא יכול לעשות דבר. ואני רואה אותה לובשת חזרה את החזייה ומכפתרת את החולצה. אני רואה אותה שולחת יד לארנק שלי ומרוקנת את תוכנו. עוברת על הבית ומכניסה דברים לשקית.
היא צועדת לכיוון הדלת, מסתובבת ושולחת בי מבט אחרון ואז הדלת נסגרת, היא נעלמת והכל נהיה חשוך.

אני מתעורר רק בבוקר לאחר מכן, קשור אל המיטה. וזה לא כאב הראש הנוראי שמפריע לי, או הכאבים בידיים. זו לא העובדה שהבית שלי הפוך ותוכן הארנק שלי פזור על הרצפה. זה אפילו לא זה שהיא עזבה אותי במצב הזה שגורם לי לכל-כך הרבה סבל. מה שהכי מפריע לי היה ברגע בו הסתובבה כלפי, בשניה לפני שסגרה את הדלת אחריה, עוד הספקתי לראות את עיניה ובהם, היה בדיוק אותו המבט.

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#2 אורח - yanshoof

אורח - yanshoof
  • אורחים

פורסם 23/03/2005 - 14:24

יופי של סיפור, שש, גם הקראת אותו מצויין ביוצאים מהמגירה.
אהבתי מאוד את הטוויסט בעלילה בסוף.

נראה לי שיש מנצח בתחרות...

#3 ROMI

ROMI

    משתמש טרי

  • רשומים
  • 23 הודעות:

פורסם 23/03/2005 - 19:59

מאוד מאוד אהבתי את ההתחלה, אבל הסוף היה קצת מפוקפק לטעמי...לא ריאלי ולא משכנע.
אבל ממש ממש אהבתי את ההתחלה....לא אכחיש ושאפו עליה. :punk:
כותבת אני וכותבת...

#4 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 24/03/2005 - 00:08

מאוד מאוד אהבתי את ההתחלה, אבל הסוף היה קצת מפוקפק לטעמי...לא ריאלי ולא משכנע.
אבל ממש ממש אהבתי את ההתחלה....לא אכחיש ושאפו עליה. :punk:

<{POST_SNAPBACK}>


מוזר לי לשמוע את זה, כי אני חושב שהסיפור דווקא נאמן למציאות המוגדרת בו, שגם מקבילה למציאות היום-יומית. הדברים האלה קורים באמת, כל יום, כל שעה. ואם לצטט מ'מגנוליה' :

"Ohhhh. These strange things happen all the time"

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#5 ROMI

ROMI

    משתמש טרי

  • רשומים
  • 23 הודעות:

פורסם 24/03/2005 - 01:05

מוזר לי לשמוע את זה, כי אני חושב שהסיפור דווקא נאמן למציאות המוגדרת בו, שגם מקבילה למציאות היום-יומית. הדברים האלה קורים באמת, כל יום, כל שעה. ואם לצטט מ'מגנוליה' :

"Ohhhh. These strange things happen all the time"

<{POST_SNAPBACK}>


שש...
סחטיין אם הדברים האלה קורים במציאות שלך...אבל לדאבוני בשלי הם אינם קורים. אז כך שאני נאלצת להישאר בדעתי הטרומית.
:הממ:
כותבת אני וכותבת...

#6 mipmip

mipmip

    הבחורה עם הציפור

  • גנרלים בדימוס
  • 19316 הודעות:

פורסם 24/03/2005 - 13:35

מאוד מאוד אהבתי את ההתחלה, אבל הסוף היה קצת מפוקפק לטעמי...לא ריאלי ולא משכנע.
אבל ממש ממש אהבתי את ההתחלה....לא אכחיש ושאפו עליה. :punk:

<{POST_SNAPBACK}>


נראה לי שאם כל הספרים היו רק על דברים שמתרחשים ביום יום, הם היו נורא משעממים.
מה שטוב בסיפור הזה (ובסיפורים של שש, ובעוד הרבה סיפורים בכלל) זה שזה דברים שהם קצת שונים, ואולי הם לא קורים יום יום, אבל הם בהחלט יכולים לקרות. ואז אם הם קורים, אומרים, שגם בסיפורים לא היה אפשר לחשוב שזה מה שקרה...
בלילות שישי, במוצאי שבת
אוהבים הרבה, מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור.



רגע, אז עכשיו אני צריכה לשנות את היוזר לmipBA ?

#7 שיאנה

שיאנה

    הלוחשת לתולעים

  • רשומים+
  • 2738 הודעות:

פורסם 25/03/2005 - 16:12

זה מעולה, כי ההתחלה אומנם כתובה בסגנון המצויין שלך אבל קצת בנאלית. סיפור שכבר שמענו עשרות פעמים, הילד הדחוי, הילדה הפופולרית היוצרות שמתהפכים בבגרות. בנאלי.
ואז בא הסוף המשובח הזה! והופך הכל. אחרי שהשקעת כל-כך הרבה בלבנות את הדמות השברירית והמעוררת אמפטיה היא באה ועושה כזה דבר- פשוט מעולה.
סטודנטים כותבים יקרים, אם אתם לא רוצים תגובה ביקורתית (עם פוטנציאל לקטלנית), נא ציינו זו בשרשור או בה"פ ובא לציון גואל.

הציטוט החודשי:
"כל הממשלות סובלות מבעיה חוזרת ונשנית: הכוח מושך אליו את האישיות הפתולוגית. אין זאת שהכוח משחית, אלא שהוא פועל כמגנט על הניתנים להשחתה. לאנשים כאלה יש נטיה להשתכר מאלימות, מצב שהם מתמכרים לו על נקלה."

- מיסיון החסות
נוסח ט"ז (פסיקה)


"אל לי לפחוד, הפחד הוא קוטל הבינה
הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט
אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף סביבי ובעדי
וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו
במקום שעמד הפחד לא יהיה דבר
רק אני איוותר
"

#8 Frik

Frik

    משהו קטן וטוב

  • רשומים+
  • 12100 הודעות:

פורסם 28/03/2005 - 04:08

וואו.
שש, זה מעולה.
אין לי מספיק מילים להעביר את התחושה בסוף הקריאה.
אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי (ושמעתי) ללא ספק!!!

יש על החיים האלה? :-)


#9 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 28/03/2005 - 04:15

וואו.
שש, זה מעולה.
אין לי מספיק מילים להעביר את התחושה בסוף הקריאה.
אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי (ושמעתי) ללא ספק!!!

<{POST_SNAPBACK}>


וואו. אתה שוכר שישיית תאילנדים לקרוא את הדברים בשבילך ולתקצר? איזה קצב קריאה מרשים מופגן פה הלילה ! B)

בכל מקרה - תודה, תודה ותודה. וזכור את הלקח - יש להזהר מנשים ! :שורק:

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#10 zabot

zabot

    כל שיר חושף איזה סוד...

  • רשומים+
  • 11887 הודעות:

פורסם 28/03/2005 - 04:21

וואו. אתה שוכר שישיית תאילנדים לקרוא את הדברים בשבילך ולתקצר? איזה קצב קריאה מרשים מופגן פה הלילה !  B)

בכל מקרה - תודה, תודה ותודה. וזכור את הלקח - יש להזהר מנשים !  :שורק:

<{POST_SNAPBACK}>

בדיוק התכוונתי לשאול אם אתם עובדים בזוגות... הוא מגיב ואז אתה... :lol:

"אהבה לפי דעתה זה ממש מצב הרסני: שניים זרים שפתאום רואים אחד את השני, או לא ממש רואים, מריחים, ותוך כלום נהיים מחוברים יותר מאח ואחות. מתחילים לישון יחד באותה המיטה אפילו שהם לא מאותה המשפחה. והרבה פעמים אלה שניים שהם לא ידידים לא מכירים לא חברים ורק שפוטים אחד על השניה, ושיהרס כל העולם. ובאמת, תסתכלי איזה הרס. מתים מאהבות אולי יותר הרבה ממה שמתים מסמים. אולי צריכים שיהיה גם לזה מסלול גמילה".

(אל תגידי לילה, עמוס עוז, עמ' 157).


Yes, כנראה ש you מצאת for this משמעות double !
(לקרוא עם מבטא אמריקאי חזק מדי, יעני heavy).


#11 Frik

Frik

    משהו קטן וטוב

  • רשומים+
  • 12100 הודעות:

פורסם 28/03/2005 - 04:55

בדיוק התכוונתי לשאול אם אתם עובדים בזוגות... הוא מגיב ואז אתה...  :lol:

<{POST_SNAPBACK}>

עכשיו זה כבר שלשות ;)

יש על החיים האלה? :-)


#12 SimbaSoul

SimbaSoul

    פליט ניו-זילנדי

  • רשומים+
  • 13096 הודעות:

פורסם 29/03/2005 - 02:26

עברה בי צמרמורת בסיום. צמרמורת של "אאוצ'".
מחזרו ציוד אלקטרוני ואפילו תקבלו על זה כסף!

"שקר החן והבל הניופי" (משלי ל"א, ל' / סימבה ס"ו, ל')

?Other rappers diss me, say my rhymes are sissy. Why? 'cause I rap about reality? Like me and grandma drinking a cup of tea


#13 luli

luli

    משתמשת סקטוריאלית

  • רשומים+
  • 402 הודעות:

פורסם 09/10/2005 - 21:46

אינטנסיבי, קולח ועם טוויסט איכותי
מצוין :)
Down on my knees crawling though the streets again
Surrendered to my needs so I can breathe the air
Youre my evergreen Regents Park in spring
It takes me to a place where I can dream again

Cause today it all looks black and white wish it would change
We cant keep painting colours when its grey

Dont hesitate cause you will bleed
A thousand tears wont wash it clean
Dont hesitate cause you can free yourself
Evergreen evergreen

#14 מרסו

מרסו

    כוסית הרים מצויה.

  • רשומים+
  • 2616 הודעות:

פורסם 15/10/2005 - 19:30

היה זכור לטובה עוד מערב ההקראה.

אהבתי גם את ה"מוטיב החוזר" של "זה לא..."
דניאל.ב


הספר שלי:

http://gvanim.dpages...7324/120307.php

הבלוג שלי:

http://forum.bgu.co....blog&blogid=356

השיר האחרון שפרסמתי:
http://forum.bgu.co....howtopic=297041

"אַךְ אָנוּ בְּאוֹן נִזְקֹפָה
אֶת רֹאשֵׁנוּ גֵּא אֶל-עָל." ("הם לא ישברו אותנו").



נשיא מועדון המעריצים העולמי של שלומית אהרון.

יש קוצית חדשה!!!


הערה: לא מגיב/מבקר סיפורים ב"סטודנטים כותבים". לא לקחת זאת אישית.



כבר לא הומו-מחמד של אף אחד
-

הצופה מספר אחד, והיחיד (פרט שולי) של ערוץ הכנסת!

#15 הבולבוס המרקד

הבולבוס המרקד

    לא סתם ברונזה - רשום+!

  • רשומים+
  • 552 הודעות:

פורסם 19/06/2006 - 04:21

זה הסיפור שהקראתי ב"יוצאים מהמגירה" האחרון. מאחר ובשירשור התחרות אין ממש מקום לתגובות אשמח לשמוע דעות בשירשור נפרד זה.. cheers.. B)

המבט
אז אני הולך ברחוב, בדרך לעבודה, או חזרה ממנה, זה לא משנה. ושם, ברחוב, בין כל האנשים אני רואה אותה, מהלכת באיטיות בין הבריות. קפאתי במקומי.
בואו נחזור אחורה מספר שנים. שנתיים, שלוש, תנו לזמן לרוץ. אני בן שבע עשרה שוב, ילד עם משקפיים גדולים ותספורת שמזמן יצאה מהאופנה. בלי יותר מידי חברים, בלי יותר מידי דאגות. והיא.
היא למדה בשכבה שלי, בכיתה ליד. גדלנו יחד באותה שכונה, כיתה אחרי כיתה, שלב אחרי שלב ותמיד אני הייתי בכיתה אחת והיא בשניה. ובכל פעם שראיתי אותה, הרגשתי איזשהו חנק בגרון, לא הבנתי איך זה שהיא מסתובבת לה ככה, בין האנשים ואף אחד מלבדי לא שם לב לכמה שהיא יפה. אף אחד אפילו לא מודע למלאכית הזאת שמתהלכת בינינו.
הרבה מההפסקות העברתי בישיבה בצד, תוך בהייה ממושכת בה. בחברות שלה, מתגודדות להן בקבוצות יחדיו, מרכלות וצוחקות. וכמה שהיא הייתה יפה, עם השיער המתולתל שלה נישא ברוח הקלה, העיניים החייכניות שלה שיכלו להמיס את ליבי במבט קל. היא לא הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי, אבל אז, בתקופת הקסם הזאת, היא היתה לא פחות ממושלמת.
עם הזמן היא נהפכה ליותר ויותר פופולרית והסתובבה הרבה עם הבנים. כל אלה שנחשבו מגניבים, שהפריעו בשיעור והתחילו לעשן. אלי היא מעולם לא התקרבה. אם צעדה אי פעם לכיוון שלי זה כנראה היה בטעות. בכל אותם שנים לא דיברנו מילה אחת, מלבד ה'היי' ו'ביי' המזדמנים. היא הייתה פורחת ואני יושב שם בצד, בפינה, ובוהה בה בהערצה, מקווה בסתר ליבי שאולי, אולי, היא תשים לב.
אבל זה לא קרה.
השנים חלפו להם, ואחרים התאהבו ונפרדו, חייכו וכעסו, אבל אצלי דבר לא השתנה. ההערצה שלי אליה רק הלכה וגברה מדי יום, מידי דקה. לראות אותה בהפסקה, יושבת על הספסלים ושולחת חיוכיים, זה מה שעשה לי את היום. כל יום.
ואז הגיע אותו יום חמישי. אני זוכר. אחרי שנים של הערצה עיוורת וביישנות גוברת, הצלחתי לקחת את עצמי בידיים, אולי בפעם הראשונה בחיי, ולגשת אליה. זה היה באחת ההפסקות, היא נראתה מופתעת כשראתה אותי צועד לכיוונה. היא לא אמרה דבר כשאמרתי לה שזה משהו שמאוד קשה לי להגיד, כשתיארתי לה עד כמה אני חושב שהיא נהדרת. ואמרתי לה שאני אשמח, אם אולי, מתישהו, היא תרצה להפגש.

וזה לא היה הלא שהפריע לי, עם זה יכלתי להתמודד. עוד ימים שלמים לפני זה העברתי שעות בהרצת תסריטים אפשריים בראש, של מה שעשוי לקרות, מה שהיא עלולה להגיד. אולי אפילו, בתוך תוכי, לא ממש האמנתי שהיא תהיה מעוניינת.
זה לא הלא שהפריע לי, אלא המבט שליווה אותו. זה מה ששבר אותי באמת. מעין מבט מזלזל כזה, כאילו אני נחות, כאילו אומר שזאת אפילו חוצפה ממני להעיז ולבקש ממנה דבר שכזה. זה מה שהרס אותי.
ימים שלמים לא יכלתי לאכול דבר אחרי זה, הסתגרתי בחדר ולא הסכמתי לצאת. לקח לי חודשים שלמים בכדי להצליח להתגבר על המקרה.
מאז אותו יום כבר לא יכלתי עוד להביט עליה בהפסקות. ברגע בו ראתה אותי בסביבה חזר המבט הזה לעינייה. הייתי רואה אותה מצביעה עלי ומצחקקת עם החברות, לפני שהייתי בורח מהאיזור ומחפש מקום מחבוא, הרחק ממנה.

השנים חלפו. אני גדלתי, התבגרתי. התספורת הוחלפה וכך גם המשקפיים. אני לא נראה כמו שחקן קולנוע, אבל בחור נאה למדי. היו לי עוד התאהבויות אחריה, היו לי גם אכזבות. יצאתי עם מספיק נשים מאז. מצאתי עבודה טובה. הכל היה בסדר. ואז ראיתי אותה שם, מהלכת ברחוב.

להפתעתי היא לא השתנתה כלל. אמנם גדלה, התבגרה, אולי הוסיפה עוד כמה קילוגרמים, אבל המראה הכללי נשאר זהה. מלבד דבר אחד שהיה חסר בה, הזוהר שנעלם. נראה כאילו החיוך הנצחי שלה הוחלף בהבעה פושרת. הילדה הקטנה הפכה לאישה.

לא יכלתי שלא לעשות דבר. לא יכלתי לתת לה לחמוק. כבר באותו הרגע בו ראיתי אותה שם ברחוב, שנים אחרי, חזרה ההרגשה הנוראית הזאת. עמוק בפנים עוד הייתי הנער הצעיר והפגוע שאז, לפני כל-כך הרבה שנים, ליבו נשבר.
צעדתי אחריה, מבלי לתת לה לשים לב. עקבתי אחריה במשך יום שלם, מתיישב בבית הקפה מול הבניין הלא מטופח אליו נכנסה, לוגם קפה ומחכה שתצא. מתבונן בה מחלון מונית כשהיא צועדת ברחוב המטונף. מתבונן בה ממרחק בעוד היא עושה קניות. יום שלם העברתי במרדפים שקטים אחריה, מתבונן בה, סוקר אותה. לא היה קשה לקבל את הרושם שהחיים לא הטיבו עימה. היא גרה בבית דירות מוזנח באחת מהשכונות הפחות טובות בעיר. היא התלבשה בפשטות, צעדה בכבדות. יכלתי להסתפק כבר בכך. אבל לא, זה לא היה מספיק. הייתי צריך יותר מזה, הייתי חייב לכפר על אותו יום מלפני שנים, על ההרגשה הנוראית הזאת שליוותה אותי. לא יכלתי לוותר בכזאת קלות.

באותו לילה היא נכנסה לפאב מקומי, ואני אחריה.
היא ישבה שם לבד, ליד הבר, עם עיניים נעוצות ברצפה. כוס בירה בידה ואחריה עוד אחת ועוד אחת. התקרבתי ואמרתי לה שלום.
היא הרימה ראשה ובחנה אותי ברפרוף. כמו שצפיתי, לא התעוררו בה שום זכרונות, מבחינתה הייתי אדם זר לחלוטין. אדם זר שמציע לשלם לה על המשקה הבא. אדם זר שמתיישב לידה סמוך לבר ומפתח שיחה קלילה. אדם זר ששולח לה חיוכים כל כמה דקות. אדם זר שקל להיפתח אליו, לדבר איתו ולספר על הצרות. אדם זר שמציע לה לבוא לביתו לכוס קפה והיא נענת בחיוב.

קשה לומר איך בדיוק זה הגיע לזה. בתחילה כל מה שרציתי היה לפגוע בה, להחזיר לה על הכאב. אבל כל הכעס הזה איכשהו נשכח באותו הלילה, תוך כדי שיחה איתה, לראות אותה כל-כך שבירה, כל-כך לא כמו המלכה הזוהרת שהכרתי מלפני שנים. התחלנו לדבר בפתיחות והיא סיפרה לי את כל מה שעבר עליה. על איך שבעלה התגלה כאדם אלים, על הגירושים הכואבים, הפיטורין מהעבודה. ועם כל הייסורים עוד היה בה איזשהו קסם, איזשהו משהו שקשה לעמוד בפניו כשהיא שולחת אותו חיוך נושן מימים עברו, מעבירה את האצבע שלה במעגלים בתוך הכוס שלי ומלקקת אותה בחושניות. בוהה בי עם העיניים הגדולות שלה, מלאות בתמימות.
הגענו אלי הביתה והיא נשכבה על המיטה. חיבקתי אותה והיא כרכה ידיה סביבי. התנשקנו ולאט לאט היא התחילה לפתוח את החולצה. להוריד את החזייה. ואני רוצה לנשק אותה, להתנפל עליה ולהגשים את אותה אהבה רחוקה, אבל משהו עוצר בעדי. ופתאום אני כבר לא כל-כך מרגיש טוב ונופל על המיטה ונהיה יותר ויותר קשה להשאיר את העיניים פתוחות.
אז היא הוציאה את החוט וקשרה אותי למיטה, מהדקת את הקשר סביב לידיים שלי. מצמידה לי את הרגליים. ואני חסר כוחות, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לומר מילה.
זה בסדר, היא אומרת. מתכופפת לעברי. המשקה, היא אומרת, שמתי בו כדור. אתה הולך לישון. הכל יהיה בסדר.
ואני מנסה להלחם בזה, להאבק בשינה שאופפת אותי פתאום. אבל העיניים לאט לאט נעצמות ואני לא יכול לעשות דבר. ואני רואה אותה לובשת חזרה את החזייה ומכפתרת את החולצה. אני רואה אותה שולחת יד לארנק שלי ומרוקנת את תוכנו. עוברת על הבית ומכניסה דברים לשקית.
היא צועדת לכיוון הדלת, מסתובבת ושולחת בי מבט אחרון ואז הדלת נסגרת, היא נעלמת והכל נהיה חשוך.

אני מתעורר רק בבוקר לאחר מכן, קשור אל המיטה. וזה לא כאב הראש הנוראי שמפריע לי, או הכאבים בידיים. זו לא העובדה שהבית שלי הפוך ותוכן הארנק שלי פזור על הרצפה. זה אפילו לא זה שהיא עזבה אותי במצב הזה שגורם לי לכל-כך הרבה סבל. מה שהכי מפריע לי היה ברגע בו הסתובבה כלפי, בשניה לפני שסגרה את הדלת אחריה, עוד הספקתי לראות את עיניה ובהם, היה בדיוק אותו המבט.






דבש ידידי,פשוט דבש!
חבל על הלהגיב




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים