ברכת הכהנים. זה היה חלק ממני. מהילדות שלי. כנצר לאהרון הכהן הייתי עולה כל שבת בתפילת המוסף עם אבא ושלומי לבימה שלפני ארון הקודש. אבא היה מסוכך עלינו בטלית שלו והיינו מברכים את הקהל הרב בבית-הכנסת.
כשהגעתי לכיתה א' והייתי מספיק גדול, אבא שלח אותי להתלמדות אצל הכהן הגדול וייס. וייס היה הכהן הכי זקן בבית-הכנסת. איש גבה קומה, ווזווז כמיטב מסורת פולניה, בעל משקפיים עבים עם מסגרת כהה ועבה לא פחות. לאיש הגדול היה קול רך ומלודי בניגוד מוחלט למראה שלו. כשהייתי עולה איתו לבימה, הייתי עוקב אחריו בדריכות. הייתי מנשק אחריו את הפרוכת של ארון הקודש, מתכופף איתו לכדי קידה בתפילת "מודים" ונכנס מתחת לטליתו הגדולה כשהיה מכסה את עצמו לפני הברכה.
כשהחזן היה מכריז על ברכת הכהנים, הייתי מסתובב עם וייס לעבר הקהל. החזן היה אומר מילה מהברכה, ואנחנו היינו חוזרים אחריו. למרות שהייתי צריך לעצום את עיניי, הייתי פוקח אותן ומחפש את המלאכים שהיו אמורים לפי המסורת לרחף בין אצבעות ידיו של הכהן המברך. אף פעם לא הייתי מוצא אותם. עם וייס הייתי זוכה לפריבילגיה הגדולה ביותר- כיוון שהיה הכהן הותיק ביותר, היינו זוכים לעמוד הכי קרוב לארון הקודש. כהנים ותיקים פחות היו נאלצים לעמוד בשולי הבימה.
לאחר הברכה, וייס היה מוריד את טליתו מראשו ומחזיר אותה לכתפיו. הוא היה לוקח ציצית אחת מהטלית, נוגע איתה בפרוכת ומנשק אותה. לאחר מכן הייתי לוקח את הציצית שלו ועושה כמוהו. לאחר סיום תפילת החזן, היינו יורדים מהבימה תוך כדי הליכה הפוכה כשפנינו לארון הקודש, כדי לתת כבוד לתורה. אחר-כך היינו נועלים את הנעליים שחלצנו לפני ברכת הכהנים.
כילד, אני זוכר את הגאווה שחשתי ככהן. הלויים היו רוחצים את ידינו לפני הברכה. שוו בנפשכם לוי קשיש שרוחץ את ידיו של כהן צעיר כמוני. כדי לנפח את האגו שלי אף יותר, הייתי זוכה גם לקריאות "ישר כוח!" ו"חזק וברוך!" מהקהל ולחיצות ידיים נלהבות לאחר הברכה כשהייתי שב למקומי. אבא לימד אותי לומר להם בחזרה "ברוך תהיה" שזה מקביל בערך ל- "don't mention it" או "על לא דבר".
הכי מגניב היה בטיולים השנתיים של בית-הספר. כשהיינו הולכים לאתרי קבורה כמו הקבר של רוטשילד בזיכרון-יעקב, הייתי נשאר מחוץ לבית הקברות, כי לכהן אסור להתקרב יותר ממרחק ארבע אמות מקבר.
כל החברים שלי היו מקנאים בי ורצו להישאר איתי בחוץ ולשחק.
בסעודות שבת הייתי מנסה לשכלל את טכניקת הידיים שלי בברכה. אבא ושלומי היו דוחקים בי לפצל את אצבעותי כמו בברכת "live long and prosper" של ד"ר ספוק מ"סטאר טראק". אמא שהייתה טראקית לא קטנה, הייתה מתמוגגת. ברבות הימים הצלחתי סוף סוף לאחר אימונים מפרכים לפצל את אצבעות ידי כך שאוכל להרים את הטלית מעל לראשי בברכה כמו כל כהן שמכבד את עצמו.
בגיל 10 עברנו בית-כנסת ונפרדתי לשלום מוייס. הייתי כהן כבר בזכות עצמי. הייתי עולה עם אבא ושלומי לברכת הכהנים בבית הכנסת הגדול בשכונה שלידנו. איתנו היו עולות עוד משפחות כהנים של אבות ובנים כמו משפחת ברגר ונוימן. הברגרים היו ממש זועקים את הברכה בעוד שאנחנו היינו צנועים ומברכים בטון חרישי. נוימן הצעיר שהיה מבוגר ממני בשנה לימד אותי טכניקה שלא הכרתי – בכל פעם שהופיעה מילה מהברכה שהייתה מסתיימת ב'ך', היינו אמורים להסתובב מצד לצד עם הטלית וכך עשיתי. לא ממש הבנתי את משמעות העניין, אך סמכתי על נוימן שהיה כהן יותר פז"מניק ממני.
כשהגעתי לכיתה ז' הלכתי לישיבה. התחלתי להתעניין בלעלות לברכת הכהנים שם, כיוון שהייתי עתיד לעבור בר-מצווה ורציתי לתרגל את הברכה לבד, ללא נוכחותו של אבא.
פעם אחת, לאחר התפילה, ניגש אלי ילד מכיתה ט' ושאל אותי לשם משפחתי. כשהתברר לו ששם משפחתי אינו "כהן", נחר לעברי בבוז ואמר שאני לא באמת כהן. ניסיתי להסביר לו שאצל אשכנזים זה שונה.
שאצלנו לא מאמצים בדרך-כלל את השם כהן, אך הוא היה בשלו. כמעט שבכיתי. שנים אחר-כך, כששמעתי על הבדיקה הגנטית שמאפשרת לבדוק אם קיים בגוף הגן של אהרון הכהן, עברה במוחי המחשבה לעבור את הבדיקה, רק כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד שלי מכיתה ז'.
היום, אני עולה לברך את ברכת הכהנים פעם בשנה-שנתיים אולי. וייס הגדול בודאי כבר נאסף אל אבותיו הכהנים. כבר אין מי שיסוכך ויגונן עלי בטליתו הגדולה.
ואני? אני עדיין מנסה להציץ ולראות מלאכים בין אצבעותי בכל פעם שאני מברך.
"...יאר-ה'-פניו-אליך-וישם-לך-שלום".
הייתי אמור להקריא את זה ב"תכנית מגירה", אבל בסוף ויתרתי. החלטתי לפרסם את זה לפני הקראה, כיוון שהתקנאתי בכתיבה האוטוביוגרפית שמפורסמת כאן לאחרונה...
