מעבר לתוכן


תמונה
- - - - -

אשרי


  • Please log in to reply
15 replies to this topic

#1 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 01/01/2006 - 14:39

טוב, זה סיפור שעוד תחת עבודה, באופן רשמי, וזכה לביקורות מעורבות עד כה, אבל היות ששנה חדשה בפתח ושאני אשמח לשמוע דעות, ביקורות והצעות ייעול, אני מביא אותו לפניכם. יש רק להזהיר שהסיפור עשוי להיות מעט ארוך ביחס לסיפורים אחרים פה, ככה יצא, ושאין לי ממש שם טוב לסיפור עדיין. שתהיה שנה אזרחית טובה לכולם !

אז אתה יושב שם ומרגיש את הרגליים מתקתקות על הרצפה לפי איזשהו קצב דמיוני של שיר שכבר מזמן לא משמיעים ברדיו ואתה מנסה, נורא מנסה, לשמור על סבר פנים רציניות – באמת להראות כאילו אתה מקשיב היטב, כי הוא בוחן אותך. הוא רכון מולך ובוחן כל צעד, כל תזוזה שאתה עושה. מדבר אליך במין טון סמכותי, אולי אפילו טיפה מתנשא, ממשיך וממשיך לפזר מילים לאוויר וכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו זה כוס הקפה שהזמנת לפני כבר יותר מעשר דקות, והמלצרית החמודה הזאת שצריכה להביא לך אותה. ואתה תוהה לעצמך אם היא תחייך כשתגיש אותה, כי נראה היה שמצאת חן בעיניה קודם, או לפחות כך זה היה נדמה, לפי הצורה בה הסתכלה עליך, לפי החיוך.
אבל הוא יושב מולך, יושב ומדבר ואין לך ברירה, כמה שזה מגוחך, אלא להקשיב לו. כי לא משנה כמה זמן עבר וכמה שנים כבר חלפו, בכלל לא משנה איך הוא השתנה מאז – כמה גבה, נכנס לכושר ואיך הוא נראה כעת או לא, בשבילך זה תמיד יהיה אותו דני. דני החנון הקטן מהתיכון.
וזה שאותו דני יושב עכשיו מולך בחליפה יקרה, זה שהוא מסתכל עליך במבט נוקב כשמעל עיניו מורמות משקפי שמש יוקרתיות, שהוא יושב ישר וזקוף ושהפלאפון שלו, שיא החידוש הטכנולוגי, מונח על השולחן לפניך, מולך – כל זה לא ממש אומר לך כלום. בשבילך הוא תמיד ישאר אותו דני.
אז כשהוא אומר לך שככה זה פועל, ושהוא יודע שזה עשוי להשמע מעט מוזר, אבל אלו החוקים ושהוא גם עבר את אותה פרוצדורה בדיוק בשעתו, כשהוא אומר לך את כל זה, אתה איכשהו מקשיב.
הוא נשען לאחור, מתרווח על הכסא ומסתכל, בוחן אותך – במין מבט כזה חודרני שגורם לך להרגיש מתוח, כאילו כל תזוזה שלך נבחנת תחת זכוכית מגדלת גדולה והוא אומר שאלה החוקים. Take it or leave it, הוא אומר.
הוא מתחיל לספר לך את הסיפור שלו ושואל אם שמעת על זיכרמן הזקן, אם אתה מכיר אותו, אז אתה מהנהן, למרות שאתה לא לגמרי בטוח במי מדובר, אבל יש לך איזשהי תמונה בראש. אז אותו הייתי צריך לשגע, הוא אומר. מגרילים לך מישהו, בצורה אקראית לחלוטין, הוא אומר. אצלי זה היה זיכרמן, הוא מחייך, ולו לרגע. וזהו – את מי שנתנו לך – מי שנפל עליך, או אולי אתה נפלת עליו, הוא אומר, אותו אתה צריך לשגע. ממש לשגע, הוא מדגיש. למשך יום אחד אתה צריך לגרום לו לצאת מדעתו. אתה עושה את זה, הוא אומר, נשען אחורה ומחייך, ואתה בפנים.
ואז הוא מתחיל לספר על זיכרמן, על איך התקשר אליו וניתק כל עשר דקות למשך לילה שלם. הוא מספר איך פינצ'ר לזיכרמן את האוטו, איך דאג שלא יהיו לו מים חמים כל היום, אבל אתה כבר לא כלכך מקשיב, כי המלצרית החמודה הזאת חוזרת לשולחן והיא מניחה לידך את הקפה, אפילו בלי להסתכל. ואתה רואה איך היא מסתכלת על דני לפני שהיא הולכת ושולחת קריצה. אתה רואה אותה מתרחקת ממך ומתבונן על דני, יושב שם מולך, אדיש, ועמוק עמוק בפנים – אתה מקלל.
הוא אומר שאם אתה רוצה להתקבל, ואתה יודע שאתה רוצה, והוא גם יודע טוב מאוד שאתה רוצה, אז זה מה שאתה צריך לעשות. ואז הוא אומר לך שם, מילה אחת. והמילה הזאת גורמת לך להחוויר, כי המילה הזאת היא אשר.
ושוב אתה נזכר בדני בתיכון, דני החנון. רק שהפעם דני מכוסה גבס והפעם יש לו אף שבור, שבכל נשימה מצטברות טיפות דם קטנטנות בקצהו, משמיע זעקות כאב בכל פעם שהרוח נושבת לכיוון הלא נכון וזה הכל בגלל שאמר על אשר משהו לא במקום. ואתה נזכר באשר המאיים ובידיים הגדולות שלו, בראש הקטן וחמום המוח ששולט בהן. רק דבר אחד חשוב לאשר בעולם, אז והיום, את זה אתה יודע, את זה כולם יודעים. אשר אוהב את הכלב שלו. את הכלב שלו, אומר דני, תעלים אותו ליום אחד ואתה בפנים. ואז הוא שוב מחייך.
ולפני שהוא הולך, החלאה הזאת, המנוול הזה, דני מהתיכון, הוא משאיר לך כרטיס ביקור, עם תמונה שלו בגדול. כך שהחיוך שלו ירדוף אותך גם אחר-כך. ויש שם כתובת, ויש שם טלפון, ויש שם דני עם חיוך רחב. את הכרטיס הזה הוא מושיט לך, לוחץ לך את היד ונעלם. אתה עוקב אחריו עם העיניים עד שהוא יוצא ואז חוזר להסתכל על הצלחת שלו. הוא אפילו לא השאיר טיפ.

אז אתה קצת מופתע למצוא את עצמך כבר בצהרי היום למחרת מתגנב פנימה לבית זר דרך חלון פתוח. וזאת לא אחת מהערים הללו, זה לא מקום בו אנשים נוהגים ללכת לעבודה ולהשאיר את החלון פתוח, או שוכחים את הדלת לא נעולה, אבל כמובן – זה לא סתם בית שרירותי. זה הבית של אשר. ואפילו הפורצים בעיר הזאת יודעים עם מי לא כדאי להם להתעסק.
ובכל זאת אתה פה, מעלה רגל נוספת לאוויר תוך שמירה קפדנית על איזון הגוף, משתדל להאחז במסגרת אבל מאבד שווי משקל ונופל פנימה בחבטה. אז מיד אתה מתעלם מהכאב וקופץ חזרה על הרגליים ומוודא שהכל בסדר, שלא עשית רעש, כי אתה יודע שאם תתפס פה, אם אשר יגלה אותך משוטט אצלו בבית, הכאב יהיה גדול בהרבה. אתה יודע שאתה צריך להיות זהיר. ואתה יודע שאשר לא בבית, ואם רק בגלל שישבת חצי יום במכונית שהחנת מול דלת הכניסה, השקפת מהחלון ווידאת זאת במו עיניך. אתה גם יודע שאתה חייב לפעול מהר - לחטוף את הכלב ולהעלם.
אז אתה צועד פנימה.
ויש לך נקניקיה רכה מבצבת מהכיס, ועוד אחת שאתה אוחז ביד, שהכנת עוד מהבית, כי צריך משהו לפתות את הכלב בעזרתו. והנקניקיה, היא רועדת מעלה ומטה בכל צעד שאתה עושה, מתקדם עם נקניקיה רופפת לפותה בידייך אל פנים הבית, צועק בקול רם, אבל בשקט בשקט, שלא ישמעו, את השם של הכלב. את השם אתה יודע כי על צלוחית האוכל הגדולה שמונחת ברצפת המטבח, ולידה צלוחית מלאה במים, כתוב 'רקס'. אז אתה מהלך בזהירות בפנים הבית, בצעדים קטנים, מסנן 'רקס' בקולות חרישיים, 'בוא הנה', אתה קורא לו, אבל הוא לא בא. את הכלב, אתה לא מוצא.
אתה כן מוצא ארון גדול מעץ ישן וחזק לצד הקיר, שידה גדולה ליד המדרגות. אתה כן מוצא את התמונות שעומדות עליו, שמתארות למופת, תמונה אחר תמונה בשרשרת, כמו רצף ההתפתחות האבוליציונית - כיצד הפך אשר מנער בריון מגודל בבית הספר היסודי, לגבר בריון ומגודל אף יותר כיום. ובתמונה האחרונה, עומדת משמאל ליתר, בקצה הרחוק של הארון, לידה אתה נעצר. אשר עומד שם, והוא מביט ישר קדימה. אשר מסתכל ישירות אליך. ולשניה אחת, אולי לרגע, אתה רועד. והנקניקיה שביד שלך, כמו גם זו שטמונה היטב בכיס המכנסיים האחורי, היא מתנדנדת מצד לצד בטלטלה. ו'רקס' לא בא.
אתה עולה במדרגות מעלה, ואתה לוקח את הזמן, צעד אחר צעד. אתה נושם עמוק בכל מדרגה, שואף ונושף, הכל בשקט – מתקדם לאט במעלה הגרם ובצעדים זהירים, אל תוך מה שנראה כמו חדר השינה – מיטה זוגית, סדינים הפוכים, כרית זרוקה בקצה החדר, מתחת לחלון הפתוח עם הוילון המתנופף ברוח. אתה מרגיש את עצמך מזיע, והנקניקיה שבידך מתנועעת בגלים הולכים ורועשים. ובשקט, כמעט בלחישה, אתה קורא : 'רקס', אבל רקס לא בא.
אתה נעמד לצד המיטה של אשר, קרב אל עבר השידה הצמודה. מנורה קטנה מוצבת עליה, מכוסה באבק, מתחתיה עיתון מלפני כמה שנים. אתה רואה את זה, ואתה מתפלא. לא ידעת שאשר יודע לקרוא. מתוך סקרנות, אתה פותח את המגירה הראשונה מתחת, העליונה, ומסתכל פנימה. בפנים יש זבל, שטויות. מגזינים ישנים, חשבונות חשמל מלפני שנים, מכתבים מכוסי אבק. אתה סוגר אותה ורוכן מטה, פותח גם את המגירה שמתחת.
ואז אתה לוקח צעד אחד אחורה. והנקניקייה נשמטת מידיך ונופלת על הרצפה, מתגלגלת מחצי מעגל אל מחוץ לחדר.
ובמגירה מולך, מתחת לשידה, המגירה התחתונה, יש בה חזייה אחת ורודה. יש בה ביקיני מנומר וגרביונים ספוגי חורים. יש בה חזייה שפיצית דוקרנית ותחתוני נשים אכילים עליהם כתוב "רוצה טעימה?". ובכולם, בכולם, יש שיערות גוף גברי באופן לא טבעי. ואתה מרגיש את הפה שלך נפתח בתדהמה.
ומתחת להכל, אתה בודק, יש סט של כמה עשרות תמונות. אשר מצלם עצמו מול הראי בחזייה ורודה, אשר מחייך למצלמה עם ביקיני מנומר, אשר, פנים מכוסות איפור, שפתון אדום בוהק על שפתיו, מאסקרה מעטרת את ריסיו, מענטז בתחתוני "רוצה טעימה?".
ומלמטה, באותה שניה ממש, אתה שומע את המפתחות מסתובבים, הידית נלחצת. הדלת נפתחת.

ממתחת למיטה, העולם נראה אחרת, הרבה יותר חשוך. חשוך ומסריח, ללא ספק מסריח. אבל אתה יודע טוב מאוד שהעולם יחשיך אף יותר אם תעז לצאת החוצה, במיוחד כשאתה שומע צעדים הולכים וקרבים, עולים במדרגות, מלווים בצעדים קלילים יותר לצידם, הולכים ומתקרבים, רקס ובעליו. אז אתה משתטח מתחת למיטה, נאחז בריצפה בכל כוחך, משתדל ומתאמץ לעשות את חיקוי האוויר המוצלח ביותר שלך, מתפלל שעוד כמה רגעים הסערה תשכך ותוכל לצאת מכאן, לברוח, לשכוח את אשר, את הבית שלו ואת הכלב המזורגג, לשכוח את מועדון הסדיסטים הזה ולהמשיך בחייך כאילו לא ארע דבר, לעבור הלאה, אבל משהו בפנים אומר לך שזה לא יהיה כזה פשוט. ואתה מרגיש בזעה זורמת ממצחך.
ואז אתה רואה שתי רגלי ענק ניצבות בפתח החדר, אתה רואה אותם נכנסות פנימה. ומאחוריהן, מתרוצצות מצד לצד כמו זיג-זג מסומם, ארבע רגליים קטנטנות ומלאות פרווה נפוחה המקפצות סביב, זנב קטנטנן העולה ויורד באופן ארעי, מופיע רקס הכלב. רקס, מסתבר, הפודל הלבן.
והרגליים, הן נעמדות במקום ללא נוע, רגלי הר שעצרו להן במרכז החדר, מולך. ורקס, הוא ממשיך להסתובב מפה לשם, קופץ מצד לצד, קופץ ונופל, מחפת רגליו ומדלג סביב, במין ריקוד משיכת תשומת לב מסור, אך כושל. הוא מתקרצץ מצד לצד ואתה שומע את הלשון שלו מתנועעת מעלה ומטה, את ההתנשפויות שלו בכל קפיצה, בכל צעד זעיר. ואתה, אתה מנסה שלא לנשום, לא להשמיע ואף את הצליל החלש ביותר, פשוט להתכנס בעצמך, ככה, על הרצפה, מתחת למיטה, לעצום עיניים ולהיעלם. או אז הרגליים האימתניות, הן קרבות אליך, למיטה, ואתה שומע את הקפיצים חורקים מלמעלה, את משקל המזרון יורד עליך כשאשר יושב שם ממעל ומתרווח לו לאיטו, נאנח בחצי פיהוק. אתה מרגיש את כובד גופו נלחץ עליך כשהוא משעין ידיו לאחור על המזרון מעל ראשך ואתה שם לב שאתה לא יכול לזוז, מנסה להתנענע מצד לצד, להזיז יד, להזיז אצבע, זרת, אתה מגלה שאתה תקוע.
ומיד אתה נלחץ. אתה מרגיש שהאויר חומק מראותיך, שהסוף קרב. האינסטינקט אומר לך לצרוח, הראש אומר לך להתפלל. אבל אתה עוצר. נותר במקום. לא זז. ולאט, בשקט, נושם עמוק, אתה מנסה להשתחל החוצה, מנסה לנענע את גופך תחת המשקל הכבד הערום עליו, להעביר עצמך דיאטת פלאים זריזה שתעזור לך לחלץ עצמך לחופשי, ומסביבך אתה שומע את הדהודי הרגליים הקטנות, מרקדות לרגלי המיטה, קופצות מצד לצד.
ואז רקס דוחף את ראשו מתחת למיטה. הוא מסתכל עלייך בפליאה.
ושוב אתה נעצר במקומך, קופא. ממעל, בעולם שמחוץ למתחת למיטה, אתה שומע את אשר מתרווח, אתה מרגיש את משקלו משתרע לך על הגב ולשניה, אתה מאבד את הנשימה. אתה לא יכול לצעוק לרקס להתרחק, ובכל זאת אתה מנסה, בלי לעשות רעש, מקווה שזאת קריאה נואשת שרק כלבים יכולים לשמוע. אתה מנענע את ידייך מצד לצד ומנסה לנפנף את המטרד הזה מדרכך, להרחיק אותו ממך, לא לעורר חשד. אבל רקס דווקא מתקרב.
הוא מרחרח. אותך. אפו מוביל את ראשו הקטנטן תחת המיטה, עיניו הגדולות בוהות בך בחשדנות, הוא מתנענע סביבך, מנסה לדחוס גופו לעברך בעוד קולו של אשר בוקע מלמעלה. רקס, הוא אומר, מה קרה לך רקסי?
ואתה מרגיש את הזעה נוטפת, מרגיש את הטחב באויר. אתה מנופף בזרועתיך, קישטה, אתה לוחש, אבל הוא רק הולך וקרב אלייך. אתה רואה את פניו נדחפות לקראתך, מלמעלה הקריאות של אשר מתחזקות – רקסי, הוא קורא בחצי פליאה ואתה מרגיש אותו רוכן על המיטה, נטל משקלו פוחת מעלייך ואז, אז אתה באמת מתחיל לדאוג.
רקס מתקרב אלייך ואתה רואה את הריר מדלדל משפתיו, אתה רואה אותו מתקרב, מרחרח ואתה נזכר בנקניקיה בכיסך האחורי. בין רגע אתה מתפתל מתחת למיטה ומנסה להושיט יד לאחור. אשר כעת קם על רגליו, ניצב ליד המיטה, ואתה משתגע, מכופף את גופך בכוח, נאבק בכוחות הפיסיקה, אתה מושיט את ידך לעבר הכיס. ריח של פרווה הולך וקרב אליך ואתה מרגיש את עצמך מכוסה בזיעה, שכוב על הרצפה המאובקת אתה מתעלם מהכאב, עוצם עיניים ולוחץ יד ימין, משחיל אותה לעבר הכיס ומנסה, מתאמץ להגיע. נראה כאילו הזמן כמעט קופא בדיוק אז, כאילו הכל זז יותר לאט. אתה מרגיש בקצה אצבעותיך את מגע הנקניקיה, מבצבצת ברעד מכיסך, וביגע אתה מצליח למשוך אותה החוצה, לשחרר אותה לחופשי.
אתה מקרב אותה אלייך, מנסה לתפוס תנופה. להניף אותה החוצה, להרחיק אותה, את רקס, ממך ומהמיטה, לשרוד את היום הנוראי הזה. אתה מניע את ידך בכל הכוח וזורק את הנקניקיה למרחק. אז אתה עוצר, לוקח נשימה. שקט באוויר. אתה לא שומע דבר, לא את אשר, לא את רקס, לא את הנקניקיה.
לאט לאט אתה פוקח עיניים. צמוד אליך נמצא אשר, כעס בעיניו, אתה מרגיש את נשימתו החמה על פניך. לידו, על הרצפה, שוכבת הנקניקיה.

הצחוק הזה, מעצבן ככל שיהיה, אתה מתחיל להתרגל אליו. וזה לא בהכרח דבר טוב. הצחוק המתגלגל הזה, הלא נפסק, הצחוק המעצבן והמלגלג הזה, הוא בלעדי לדני, יושב, עומד כעת מולך.
ואתה רוצה לקום, לקום ולהעיף אותו ממך, להרחיק אותו בבעיטה, אבל אתה לא מסוגל בגלל הכאב. הכאב הזה שסובב את גופך עכשיו, ממלא את כל גופך, הופך כל נשימה שלך לייסורי תופת. והכאב הזה, הוא עטוף כולו בגבס, כך שגם לו התאמצת, ואיכשהו היית מסוגל להתעלם לרגע מהכאב, לא היית יכול לנוע. לזוז. אבל אתה לא מסוגל להתעלם ממנו.
אז אתה יושב בכסא, מכוסה כולך בגבס מוצק שמותיר אותך נייד כמו סלע איתן ומולך, משעין ידו על מה שנשאר מהכתף שלך וצוחק, צוחק כאילו הולך בקרוב להרטיב מכנסיו, עומד דני. ואחרי מה שקרה לא היית צריך שהוא יבוא ויסביר, יצחק בפנייך ויסביר. את המעט שאמרת אתה כבר הספקת להבין לבד.
מר זיכרמן הזקן, אצלו הכל בסדר. זיכרמן, שאולי אתה זוכר ואולי לא, אולי אתה ראית אותו פעם בעבר - זה לא ממש משנה. לא פונצ'רו לו הגלגלים ולא ניתקו לו טלפונים בפרצוף. מר זיכרמן ישן היטב בלילה. המשימה שניתנה לדני, היא לא היתה קשורה כלל ללשגע את מר זיכרמן, להוציא אותו מגדרו, היא היתה לשגע אותך.
אותך.
מתבונן על הפנים המחויכות שלו, הריר המתכנס בקצה שפתיו בעוד הוא כפוף, צוחק וצוחק, המחשבה היחידה שמנחמת אותך היא על אותו יום, בבית של אשר, מלא פאניקה עם מגירת תחתונים פתוחה וצעדיו של אשר במעלה המדרגות, כשזרקת, דחסת הכל חזרה פנימה בחופזה לתוך המגירה, נפל שם גם הכרטיס. כעת, עכשיו, שכוב בחושך בתוך המגירה התחתונה, יושב על שכבת תחתונים וחזיות ספוגי שיער, תחתוני "רוצה טעימה?" ורדרדות, שם יושב הכרטיס. כרטיס ביקור. השם, הכתובת, הטלפון ותמונה של דני מהתיכון, חיוך רחב על פניו. רק מחכה לרגע בו תפתח המגירה שנית.
ולמרות שזה כואב, ולמרות שכל ניע בשפתיך גורר אלפי דקירות קטנות, אתה מתאמץ, ואיכשהו, אתה מצליח לחייך.






כל הזכויות על תוכן היצירה שמורות לכותב.

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#2 zabot

zabot

    כל שיר חושף איזה סוד...

  • רשומים+
  • 11887 הודעות:

פורסם 01/01/2006 - 23:41

יש לי המון מה להגיד על זה, בעיקר על הצורה הגאונית הזו שבה אתה מתאר מצבים-
אבל כרגע כל מה שתקוע בראש שלי זה "אשר קילר"- כן, כן- זה מזבנג. בבקשה תשנה את השם של הביריון. זה הפך את הכל לפחות חוויתי... :הממ:

"אהבה לפי דעתה זה ממש מצב הרסני: שניים זרים שפתאום רואים אחד את השני, או לא ממש רואים, מריחים, ותוך כלום נהיים מחוברים יותר מאח ואחות. מתחילים לישון יחד באותה המיטה אפילו שהם לא מאותה המשפחה. והרבה פעמים אלה שניים שהם לא ידידים לא מכירים לא חברים ורק שפוטים אחד על השניה, ושיהרס כל העולם. ובאמת, תסתכלי איזה הרס. מתים מאהבות אולי יותר הרבה ממה שמתים מסמים. אולי צריכים שיהיה גם לזה מסלול גמילה".

(אל תגידי לילה, עמוס עוז, עמ' 157).


Yes, כנראה ש you מצאת for this משמעות double !
(לקרוא עם מבטא אמריקאי חזק מדי, יעני heavy).


#3 zabot

zabot

    כל שיר חושף איזה סוד...

  • רשומים+
  • 11887 הודעות:

פורסם 01/01/2006 - 23:41

יש לי המון מה להגיד על זה, בעיקר על הצורה הגאונית הזו שבה אתה מתאר מצבים-
אבל כרגע כל מה שתקוע בראש שלי זה "אשר קילר"- כן, כן- זה מזבנג. בבקשה תשנה את השם של הביריון. זה הפך את הכל לפחות חוויתי... :הממ:

"אהבה לפי דעתה זה ממש מצב הרסני: שניים זרים שפתאום רואים אחד את השני, או לא ממש רואים, מריחים, ותוך כלום נהיים מחוברים יותר מאח ואחות. מתחילים לישון יחד באותה המיטה אפילו שהם לא מאותה המשפחה. והרבה פעמים אלה שניים שהם לא ידידים לא מכירים לא חברים ורק שפוטים אחד על השניה, ושיהרס כל העולם. ובאמת, תסתכלי איזה הרס. מתים מאהבות אולי יותר הרבה ממה שמתים מסמים. אולי צריכים שיהיה גם לזה מסלול גמילה".

(אל תגידי לילה, עמוס עוז, עמ' 157).


Yes, כנראה ש you מצאת for this משמעות double !
(לקרוא עם מבטא אמריקאי חזק מדי, יעני heavy).


#4 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 02/01/2006 - 10:08

יש לי המון מה להגיד על זה, בעיקר על הצורה הגאונית הזו שבה אתה מתאר מצבים-
אבל כרגע כל מה שתקוע בראש שלי זה "אשר קילר"- כן, כן- זה מזבנג. בבקשה תשנה את השם של הביריון. זה הפך את הכל לפחות חוויתי... :הממ:

<{POST_SNAPBACK}>


אני מודה ומתוודה שהדמות חלפה לי בראש גם כשכתבתי את זה - השם פשוט מתאים לבריון מגודל כמו שנדרש פה, לא רואה למה זה פוגע בקריאה שכן הדמויות די חופפות. זה פשוט לא יישמע אותו דבר כ"והמילה הזאת שולחת צמרמורת לאורך כל גופך, כי המילה הזאת היא - משה !".
אם יש איזשהם רעיונות לשמות אחרים שיכולים להשמע מאיימים, אני אשמח להצעות. בנוסף אשמח להתייחסות נוספת, והתרשמויות נוספות.

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#5 מרסו

מרסו

    כוסית הרים מצויה.

  • רשומים+
  • 2616 הודעות:

פורסם 04/01/2006 - 19:11

סגנון כתיבה תיאורי מאוד יעיל ומהנה (קצת הזכיר לי סרטים כמו סנאצ')

נקודות נאות למשל: אבולוצית התמונות והמגרה.

סיום מפתיע ומוצלח.
דניאל.ב


הספר שלי:

http://gvanim.dpages...7324/120307.php

הבלוג שלי:

http://forum.bgu.co....blog&blogid=356

השיר האחרון שפרסמתי:
http://forum.bgu.co....howtopic=297041

"אַךְ אָנוּ בְּאוֹן נִזְקֹפָה
אֶת רֹאשֵׁנוּ גֵּא אֶל-עָל." ("הם לא ישברו אותנו").



נשיא מועדון המעריצים העולמי של שלומית אהרון.

יש קוצית חדשה!!!


הערה: לא מגיב/מבקר סיפורים ב"סטודנטים כותבים". לא לקחת זאת אישית.



כבר לא הומו-מחמד של אף אחד
-

הצופה מספר אחד, והיחיד (פרט שולי) של ערוץ הכנסת!

#6 בועז ח

בועז ח

    ברונזה

  • רשומים+
  • 767 הודעות:

פורסם 05/01/2006 - 04:26

סה"כ סיפור מעניין.

המשלב מאוד לא אחיד וחבל. בהחלט יש מקום לעריכה לשונית.

רעיון הכתיבה בגוף שני משעשע. זה יוצר אפקט מעניין לקורא. לא מתוארת כאן איזו חוויה כללית דרך דמיון מודרך (כמו שמקובל בכתיבה בגוף שני) זה מה שכל-כך מיוחד וחוויתי בסיפור.

הסוף המפתיע מהווה מוטיב מהשולטים ביותר בפורום. האמת זה כבר קצת נמאס. לא שההפתעה כאן נפלה מאחרות (הגם שהייתה הפתעה כפולה, סטייל - "צוחק מי שצוחק אחרון")

הפתיחה קצת מנותקת מעצמה; אני אסביר-
הגיבור יושב מול דני ומתנהג ומרגיש כמו אדם שלא איכפת לו ולא ממש מעניין אותו מה שקורה בשיחה. הוא בכלל מתעניין במלצרית. אבל ישנו הקטע הזה: "הוא אומר שאם אתה רוצה להתקבל, ואתה יודע שאתה רוצה, והוא גם יודע טוב מאוד שאתה רוצה, אז זה מה שאתה צריך לעשות." משהו מאוד לא מתיישב בהתנהלות הזו. חסרה כאן הדריכות הטבעית בסיטואציה כזו. אם המלצרית כל כך חשובה הייתי מצפה שהיא תהייה משהוא שמסיח את הדעת, שלא מרצון ולא העניין העיקרי של הגיבור.

#7 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 05/01/2006 - 09:33

סה"כ סיפור מעניין.
המשלב מאוד לא אחיד וחבל. בהחלט יש מקום לעריכה לשונית.


אני אשמח לפירוט - דוגמאות ודברים שהפריעו לך..

הסוף המפתיע מהווה מוטיב מהשולטים ביותר בפורום. האמת זה כבר קצת נמאס. לא שההפתעה כאן נפלה מאחרות (הגם שהייתה הפתעה כפולה, סטייל - "צוחק מי שצוחק אחרון")


כל סיפור עומד בפני עצמו, בין אם אחרים משתמשים בסוף מפתיע או לא - לא רלוונטי לגביי.

הפתיחה קצת מנותקת מעצמה; אני אסביר-
הגיבור יושב מול דני ומתנהג ומרגיש כמו אדם שלא איכפת לו ולא ממש מעניין אותו מה שקורה בשיחה. הוא בכלל מתעניין במלצרית.  אבל ישנו הקטע הזה: "הוא אומר שאם אתה רוצה להתקבל, ואתה יודע שאתה רוצה, והוא גם יודע טוב מאוד שאתה רוצה, אז זה מה שאתה צריך לעשות." משהו מאוד לא מתיישב בהתנהלות הזו. חסרה כאן הדריכות הטבעית בסיטואציה כזו. אם המלצרית כל כך חשובה הייתי מצפה שהיא תהייה משהוא שמסיח את הדעת, שלא מרצון ולא העניין העיקרי של הגיבור.

<{POST_SNAPBACK}>


אני לא מרגיש שאתה צודק בכך. הרבה פעמים כל אחד מאיתנו נתקל במצב בו בכדי להשיג משהו הוא צריךלעמוד במשהו אחר שלא מושך אותו ואז תשומת הלב יכולה לנדוד לכל דבר אחר, העיקר שייגמר כבר ה'שלב המקדים' הזה ואפשר יהיה לעבור הלאה. נראה לי מצב טבעי לחלוטין.

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#8 שיאנה

שיאנה

    הלוחשת לתולעים

  • רשומים+
  • 2738 הודעות:

פורסם 05/01/2006 - 19:29

אני לא יודעת אם עבדת עליו או שהוא פשוט משתבח בקריאה שנייה. המון שנינויות קטנות סטיל שש משולבות היטב בכל מיני מקומות ומעלות חיוך. צורת הכתיבה עצמה שונה מהרגיל ומעניינת. הקטע מתחת למיטה ממש מותח וזה נפלא.
סטודנטים כותבים יקרים, אם אתם לא רוצים תגובה ביקורתית (עם פוטנציאל לקטלנית), נא ציינו זו בשרשור או בה"פ ובא לציון גואל.

הציטוט החודשי:
"כל הממשלות סובלות מבעיה חוזרת ונשנית: הכוח מושך אליו את האישיות הפתולוגית. אין זאת שהכוח משחית, אלא שהוא פועל כמגנט על הניתנים להשחתה. לאנשים כאלה יש נטיה להשתכר מאלימות, מצב שהם מתמכרים לו על נקלה."

- מיסיון החסות
נוסח ט"ז (פסיקה)


"אל לי לפחוד, הפחד הוא קוטל הבינה
הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט
אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף סביבי ובעדי
וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו
במקום שעמד הפחד לא יהיה דבר
רק אני איוותר
"

#9 בועז ח

בועז ח

    ברונזה

  • רשומים+
  • 767 הודעות:

פורסם 07/01/2006 - 00:00

שש אני לא מקצועי בתחום העריכה הלשונית. למזלי אני עובד קצת עם עורכת לשונית (תואר שני בלשון עברית, חברה טובה ונדיבה). יהיה לי קשה להסביר את עצמי בנוגע למשלב שלך. דוגמאות ספציפיות נראות לי קטנוניות משהו והסבר טוב אני אולי יכול לתת בשיחה ולא בהתכתבות. ישנה סיבה שכתיבה כזו, כמו שלך, לא מתפרסמת כמו שהיא. אני לא מנסה להשביז אותך, להפך. עריכה לשונית, כשאתה פתוח לזה, מעשירה מאוד. התהליך עצמו מעמיק ומעט מתיש ומצריך המון יכולת לראות דברים מעיניים של מישהו אחר (מקצועי) ולקבל. לא מזיק שתהיה גם כימיה מקצועית עם העורך. לכותבים יש נטייה להתאהב בטקסט שלהם ולהצמד עליו. בהצצה לשרשורים שלך בפורום שמתי לב שגם לך יש משהו מזה. אני אוהב את הרעיונות שלך וגם חלק גדול מהביצוע, לדעתי זה שווה השקעה.

"אני לא מרגיש שאתה צודק בכך. הרבה פעמים כל אחד מאיתנו נתקל במצב בו בכדי להשיג משהו הוא צריךלעמוד במשהו אחר שלא מושך אותו ואז תשומת הלב יכולה לנדוד לכל דבר אחר, העיקר שייגמר כבר ה'שלב המקדים' הזה ואפשר יהיה לעבור הלאה. נראה לי מצב טבעי לחלוטין." - בנוגע לעניין הזה בו נסכם שאנחנו לא רואים עין בעין. לי זה פגע ב"אמינות" של הסיפור, אבל אולי זה רק אני.

בעניין הסוף המפתיע - בדקתי שוב את כל הסיפורים שלך בפורום (לא כולל שירים) בערך שליש מהסיפורים שלך בנויים סביב ההפתעה בסוף. זה נחמד בחלק מהמקרים אבל לי זה מפריע כשזה הופך להיות סיבה נפוצה מדי לספר סיפור. אני מאמין שרוב הסיפורים הגדולים באמת מגיעים ממקום אחר, מניע אחר.

#10 אדון שוקו

אדון שוקו

    In the land of shoko, I am master

  • גנרלים בדימוס
  • 8376 הודעות:

פורסם 07/01/2006 - 17:34

מעולה :וי:
מתפתח, מותח ומפתיע במקומות הנכונים :)
קל גם להזדהות עם הגיבור :)
מה אתם חושבים הוא הפירוש של המילה 'ענקמון'? 'מתרוסס'? 'טרללי'? רוצים לנחש? בואו תשחקו ב-עברי נחש עברית!
(
והנה קישור ישר להגדרות האחרונות) 8/5

אני ארכנופוב.
אָרַכְנוֹפוֹבְּיָה: פחד מוגזם ובלתי־הגיוני מעכבישים. (en)
זה אומר שאני מפחד מעכבישים. לא בכאילו, לא סתם נגעל, אלא ממש מפחד.

#11 number6

number6

    Things could be Different. But They're not

  • רשומים+
  • 8641 הודעות:

פורסם 09/01/2006 - 09:49

שש אני לא מקצועי בתחום העריכה הלשונית. למזלי אני עובד קצת עם עורכת לשונית (תואר שני בלשון עברית, חברה טובה ונדיבה). יהיה לי קשה להסביר את עצמי בנוגע למשלב שלך.

בעניין הסוף המפתיע - בדקתי שוב את כל הסיפורים שלך בפורום (לא כולל שירים) בערך שליש מהסיפורים שלך בנויים סביב ההפתעה בסוף. זה נחמד בחלק מהמקרים אבל לי זה מפריע כשזה הופך להיות סיבה נפוצה מדי לספר סיפור. אני מאמין שרוב הסיפורים הגדולים באמת מגיעים ממקום אחר, מניע אחר.

<{POST_SNAPBACK}>


שוב בועז, גישת ה'מבקר יודע כל' שלך אינה נכונה לטעמי, אך אם נתעלם מכך - אני לא יודע מאיפה קיבלת את הרושם שאני מתנגד לעריכה לשונית או לא - במיוחד לא על-סמך סיפורי עבר שלי בפורום. אבל שוב - לא אמרת כלום למעשה - אני אשמח לשמוע נקודות שכן הפריעו לך לשונית או שנראו לך חלשות וניתנות לשיפור.

אין הרבה מה להתווכח לגבי נושא תשומת הלב, אם כי אני משוכנע שהרבה נתקלו באיבוד תשומת הלב במהלך הרצאות משעממות במהלך הלימודים למשל, למרות ששילמו עליהן ובאו ללמוד מהן - תשומת הלב לא מוקדה בהרצאה עצמה. נראה לי מאוד טבעי.

ובאשר לסופים - אין פה קשר לסטטיסטיקה - אני חושב שהסוף במקרה זה משרת את הסיפור. במידה ואתה חושב שיש סוף שעשוי היה להתאים יותר - אשמח לשמוע. באף אחד מהמקרים הסוף אינו הסיבה לכתיבת הסיפור, חבל שכך אתה רואה זאת.

אני לא יודעת אם עבדת עליו או שהוא פשוט משתבח בקריאה שנייה. המון שנינויות קטנות סטיל שש משולבות היטב בכל מיני מקומות ומעלות חיוך. צורת הכתיבה עצמה שונה מהרגיל ומעניינת. הקטע מתחת למיטה ממש מותח וזה נפלא.

<{POST_SNAPBACK}>


לא זוכר אם זו הגרסא שנתתי לך לקרוא או אחת מתקדמת יותר, אבל בכל מקרה ההבדלים ביניהן די זניחים. שמח שנהנת.. :)

מעולה :וי:
מתפתח, מותח ומפתיע במקומות הנכונים :)
קל גם להזדהות עם הגיבור :)

<{POST_SNAPBACK}>


תודה ! B)

The reception's gotten fuzzy
The delicate balance has shifted
Put on your gloves and your black pumps
Let's pretend the fog has lifted
Now you see me
Now you don't
Now you say you love me
Pretty soon you won't
If we get our full three score and ten
We won't pass this way again
So kiss me with your mouth open
Turn the tires toward the street
And stay sweet


#12 בועז ח

בועז ח

    ברונזה

  • רשומים+
  • 767 הודעות:

פורסם 09/01/2006 - 14:35

אני לא מבקר יודע כל - "שש אני לא מקצועי בתחום העריכה הלשונית" - דוגמה קטנה.

אני:"בנוגע לעניין הזה בו נסכם שאנחנו לא רואים עין בעין. לי זה פגע ב"אמינות" של הסיפור, אבל אולי זה רק אני."
אתה:"אין הרבה מה להתווכח לגבי נושא תשומת הלב"
מכאן שאנחנו מסכימים לא להסכים. סבבה, אני לא טוען שאני חכם או מבין או יודע טוב ממך.

אני מבקר דעתן, החלטי ובטוח בעצמו (ונודניק לעיתים) אבל אל לך לבלבל את זה אם "מבקר יודע כל". אני חושב שאני מבין ויודע לא מעט בתחום, אחד הדברים שאני יודע בבטחון גמור זה שמה שאני יודע זה פחות ממה שאני לא יודע.

לא הסקתי מעולם שיש לך עמדה בנוגע לעריכה לשונית. התיחסתי באופן כללי לרתיעה שזה מעורר אצל כותבים (ובכללם אני, עד שמצאתי חיבור מקצועי טוב) .

#13 mipmip

mipmip

    הבחורה עם הציפור

  • גנרלים בדימוס
  • 19316 הודעות:

פורסם 09/01/2006 - 16:31

סוף סוף מצאתי את הזמן להתעמק בסיפור, ולא הצטערתי.
מרתק כרגיל. מפתיע במיוחד.
אהבתי נורא את הכתיבה בגוף שני.
בלילות שישי, במוצאי שבת
אוהבים הרבה, מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור.



רגע, אז עכשיו אני צריכה לשנות את היוזר לmipBA ?

#14 לני

לני

    מתחיל/ה להבין בדיחות פורום

  • רשומים
  • 264 הודעות:

פורסם 09/01/2006 - 17:27

אהבתי את הסיפור.
במיוחד אהבתי את הכתיבה.
באופן אישי, היה מקום אחד שהרגשתי ,שהאמינות בו רופפת :
"ואם רק בגלל שישבת חצי יום במכונית שהחנת מול דלת הכניסה ,השקפת מהחלון ווידאת זאת במו עיניך".
אתה מחנה מול דלת הכניסה, מוודא במו עיניך, ואתה לא רואה שהוא יורד עם הכלב?
לא צריך הרבה דמיון כדי להשלים את התמונה : לא הבחנת בכלב, הוא היה אצל חברים, חזר מהסגר, מאילוף, מקייטנה וכו'
אבל, נראה לי שהיה יותר נכון אם המשימה לא הייתה קשורה בחטיפת הכלב :
א) "רקס, מסתבר, הפודל הלבן. " : מה, המשימה שלך זה לחטוף כלב ואתה אפילו לא יודע איך הוא נראה?
ב) "רק דבר אחד חשוב לאשר בעולם, אז והיום, את זה אתה יודע, את זה כולם יודעים. אשר אוהב את הכלב שלו" : שוב גם המשפט הזה לא מסתדר עם "רקס, מסתבר, הפודל הלבן. "
ג) אם המשימה הייתה קשורה בגניבה של חפץ אחר אצלו בבית, משהו קטן שיכול להיכנס למגירה, היית מוצא סיבה לחיטוט במגירותיו של אשר. אני באופן אישי אם הייתי בבית שלו, לא הייתי מתמהמה לשניה אחת מיותרת ולא הייתי מעז לחטט לו במגירות.

ושוב אני אומר, מאוד אהבתי את הכתיבה.

#15 ברק ג

ברק ג

    כסף

  • רשומים+
  • 5845 הודעות:

פורסם 09/01/2006 - 20:47

אחלה, אהבתי.
נקודה לשונית: "ואם רק בגלל" נשמע לי רע, אני לא בטוח שזה אפילו תקני. "ולו בגלל" נראה לי טוב יותר.
Homer: Are you saying you're never going to eat any animal again? What about bacon?
Lisa: No.
Homer: Ham?
Lisa: No.
Homer: Pork chops?
Lisa: Dad, those all come from the same animal.
Homer: Heh heh heh. Ooh, yeah, right, Lisa. A wonderful, magical animal.

משחק בדילמת האסיר איטרטיבית רבת משתתפים ומוגבלת בזמן




0 משתמשים קוראים נושא זה

0 משתמשים, 0 אורחים, 0 משתמשים אנונימיים